הקדמה לתורת הרב קוק: הרב קוק על רצף הדורות

הרצאה שנתן מניטו באירוע זיכרון ביום הפטירה של הרצי"ה בשנת 1984

תמלול: ידידיה בר אילן

הגהה, כותרות והשלמת מקורות: רות ספז וצוות מכון מניטו

נשמח להערות/הארות במייל: ruthysfez@gmail.com

תוכן עניינים

המפגש עם הרצי"ה זצ"ל                                                                           3

שש התקופות ההיסטוריות של גילוי התורה    3

חידוש תורת הראי"ה: גילוי פנימיות התורה בפן הלאומי, לתקופה של תחיית האומה. 3

גילויי תורה שמקבילים לסיום הגלויות השונות                                                 4

"מעשה אבות סימן לבנים" – גילוי חדש של תורת הרב                                     4

ארבע או חמש כתות על הים?                                                                     5

על ההבדל בין אורח ואזרח - ז', ו'.                                                              5

הרצי"ה בנה את הכלי לתורת אביו במציאות                                                  6

המפגש עם הרצי"ה זצ"ל

טוב, מורי ורבותי, קודם כל אני מצטער שלא יכולתי להצטרף כל היום. מסתמא שמעתם כבר אולי דברים שאני עלול לחזור עליהם, ייתכן או היום או דברים ששמעתם מכבר. אני רוצה להתקשר בקצרה לעיקר של מה שאני זכיתי לקבל מהרב צבי יהודה זכרונו לברכה. וברור שאי אפשר לקבל כל מה שנמצא, לפי המשנה הידועה: "משה קיבל תורה ומסרה..." (אבות א משנה א), אבל המקבל מקבל לפי כוחו.

אולי כדאי שאני אצמצם [את הדברים] לחידוש שקיבלתי בכל התורה כולה ממה ששמעתי מהרב. אני נפגשתי איתו בפעם הראשונה בהתחלת שנות החמישים. באנו מחוץ לארץ, מצרפת, עם קבוצת התלמידים,[1] ומאז ששמענו אותו בפעם הראשונה, לי התחוללה מהפכה כללית בכל מה שהיינו לומדים מקודם. דהיינו: כי תוכן התורה - לי הוא אותו תוכן. אבל יש לפעמים אור חדש שבא מרב אחד, והכל מתהפך, ומשהו חדש לגמרי מתגלה. התוצאות של אותן הפגישות הראשונות - אני חושב שאפשר להגדיר אותם כחלק ניכר מהעלייה מצרפת, וזה התחיל באותה תקופה.

אולי כמה מכם זוכרים את הספסלים שהיו בחדר הגדול של הרב. הספסלים האלו הובאו מהישיבה דווקא לשיעור הראשון שנתן לאותה קבוצה ומאז הספסלים נשארו. אני זוכר בדיוק את כל זה, בשיר השירים רבה[2] יש איזה מדרש שאומר על הפסוק "פרש רשת לרגלי": אם אתה רואה ספסלים בבתי ספר של ארץ ישראל מלאים בבליים אז תחכה לפעמי המשיח. זה סיפור ארוך, שפעם הרב הסביר לנו, שיהודי בבל היו הגולים מבית ראשון שלא חזרו לבית השני. אם 'בבליים' כאלו שלא חזרו עם עזרא ונחמיה, אז סוף סוף באים להמוניהם כדי ללמוד תורה בארץ ישראל ולמלאות ספסלים של בתי אולפנא, זה לשון המדרש, אז זה סימן שהגאולה של אחרית הימים מתחילה. אז זה הרקע פחות או יותר של הדברים שאני רוצה לנסות למסור לכם.

מהו החידוש העיקרי של תורת הרב בתוך ומתוך כל השיטות שאפשר להכיר? השיטות בתורה, כמובן, שאפשר להכיר? אתם יודעים כבר שאנחנו רגילים לומר ששיטת הרב אינה שיטה בין השיטות, אלא היא תורת הכלל. ויתכן שיהיה לנו עוד הזדמנות לחזור על הכלל הזה, על העיקרון הזה. אבל יש לזה הרבה מובנים. אני אנסה דרך התקופות הגדולות של השתלשלות מסירת התורה, ובלשון חז"ל "השתלשלות הקבלה", להגיע לימינו-אנו ולנסות להאיר קצת במימד האפשרי איך אנחנו יכולים, כבר היום, להגדיר את החידוש פשוטו כמשמעו שאנחנו קיבלנו מתורת הרב.

כמובן, מדובר בתורת הרב צבי יהודה זכרונו לברכה, אבל אי אפשר שלא להתחיל מתורת הראי"ה זצ"ל, לפי לשון הפסוק כי "נפשו קשורה בנפשו" (בראשית, מד', ל'). אז כל מה שעכשיו אנסה להסביר זה רק טיפה מן הים מכל מה ששמענו:     מנושאים שונים, עניינים שונים, פרשנות שונה של פרקים שונים; גם בתנ"ך, בתורה כמובן, גם בתנ"ך וגם בתלמוד, וגם בשאר ספרי הקודש, התגבשה לאט לאט איזה השקפה היסטורית של השתלשלות העניין מההתחלה, מהאבות, מהנביאים הראשונים, דרך כל התקופות, שאני אסביר אחר כך בקצרה, עד מה שזכינו לחיות בדור שלנו. ברור כי מה שאני אנסה להסביר, לא יהיה באותם מילים ששמענו. מכיוון שאתם ידעתם את גודל הענווה שהייתה באותו בית המדרש. אבל לפי דעתי כבר הגיע הזמן להחזיר את המימדים האמיתיים של מה שקרה עם התחדשות התורה דרך מורנו ורבנו.

שש התקופות ההיסטוריות של גילוי התורה

בתקופה הראשונה של ההיסטוריה של התורה, של ההיסטוריה של עמנו - זה אותה היסטוריה - בתקופה הראשונה, מה שאנחנו מגדירים כקבלה איש מפי איש זה הנבואה עצמה. יש הקבלה מדויקת עד חורבן הבית הראשון בין הנבואה והקבלה.     וזה ידוע לפי לשון התלמוד עצמו, כשבעלי התלמוד רצו לומר 'נביאים', 'נבואה' אמרו 'קבלה'. למשל בביטוי: "דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן" (חגיגה י' ע"ב). מה זה דברי קבלה? באותה תקופה זה הנבואה. זו הייתה תקופה מיוחדת. תקופה של גילוי השכינה, תקופה של ניסים גלויים, אבל בעיקר תקופה של נבואה במובן העובדתי של המילה. אנחנו קשורים לאותה תקופה של הנבואה, התקופה של הנביאים, דרך הלימוד של הספרים, של ספרי הקודש - דרך האמונה. אבל באותה תקופה הנבואה הייתה עובדה, פשוטו כמשמעו.

התקופה הראשונה ההיא, שהקבלה היא הנבואה, הסתיימה בחורבן הבית הראשון. ואחר כך יש תקופה שנייה, שאולי אני אגדיר אותה כ'תקופה של התנאים': התחלת התלמוד, התחלת המשנה. ברור שהתָנאים הם תלמידי הנביאים. ולכן יש הבדל בין התפתחות שרשרת התורה, שרשרת הקבלה בארץ ישראל דרך התנאים, ובתפוצות הגולה שכבר היו [בגלות] למשל גלות בבל שלא קיבלו באופן מיידי, באופן ישיר מהנביאים עצמם, אלא דרך הספרים שקיבלו, או דרך השליחים, או דרך הרבנים, שקיבלו מארץ ישראל, כבר בתקופת הבית הראשון. ולכן כבר, וזה קצת סכמטי כדי לחדד את העניין, אבל כבר באותה תקופה של בית השני, יש לנו שני סוגים של מוסרי התורה: הפשטנים, והמקובלים. אלו שהיו באופן ישיר תלמידי הנביאים, המשיכו באותו מובן של המקרא בתקופת הנבואה שאחר כך אנחנו מגדירים אותו כ'נסתר של התורה'.[3] אלו שלא היו תלמידים של הנביאים באופן ישיר, המשיכו גם כן למסור אותה התורה אבל בצד הנגלה שלה. וזה השורש של ההבדל שאפשר כבר להגדיר, נאמר, בין הנגלה והנסתר, כבר באותה תקופה, בבית השני.

מה קורה בעולם החיצוני באותן התקופות עד שנגיע לתקופתנו אנו? בתקופת הנבואה, התקופה הראשונה, זה ידוע לפי הרבה מקורות, היו גם כן נביאי אומות העולם. עם כל ההבדל שמשתמע מההבדל בין עם ישראל ואומות העולם, ויש מספיק מקורות כדי להאיר את עינינו בזה: זה נבואה טהורה, נבואה בלי מסך, נבואה של קדושה. ומצד השני - נבואה, מכיוון שזו הייתה התקופה של ההתגלות לעולם כולו. מי שמתגלה, מתגלה לכל העולם. לכן מי שמקבל בטהרה - מקבל בטהרה, מי שמקבל שלא בטהרה - זה נביאי אומות העולם. למשל ההבדל בין משה רבנו ובלעם הרשע, זה ידוע לפי כל המקורות.

בתקופה השנייה, אנחנו מוצאים בעולם החיצוני את מה שאפשר להגדיר 'התיאולוגיה המיתית', המיתוס. הנבואה, פשוטו כמשמעו, הסתיימה. אבל שלהי הנבואה המשיך להתפשט בעולם. בעם ישראל - זה חוכמת התנאים. אצל אומות העולם - זה התיאולוגיה שלהם. וכבר אנחנו רואים שהפער מתחיל להיות יותר ויותר גדול. שורש הדתות של אומות העולם, כמעט בכל האומות, הוא דווקא מאותה תקופה השנייה - התקופה של הבית השני שלנו. אז מהי הקבלה בתקופה ההיא בישראל? זה ספר הזוהר, ספר הבהיר, חוכמת הנסתר של התנאים. וכמו שבתקופה הראשונה החידוש זה "משה קיבל תורה מסיני", החידוש, ההתחדשות של גילוי דבר ה' מאדם הראשון ו"משה קיבל תורה מסיני" באותה תקופה - זה רבי שמעון בר יוחאי. הוא חידש את הלשון ואת הסגנון של דבר ה' לפי צורך התקופה, אותה תקופה שבאה מיד אחרי הפסק הנבואה. בעולם החיצוני - זה המיתוס. אצלנו - זה ספרות הזוהר.

אחר כך, בתקופה השלישית, אנחנו מוצאים בישראל מה שאפשר להגדיר, ושוב - זה עוד סכמטי: הקבלה הספרדית. הקבלה הספרדית היא מקבילה למה שמתרחש בעולם החיצוני בהתפתחות של הפילוסופיה. ולכן, כמו שבתקופת הזוהר אנחנו רואים שיש כמין המשך דרך רוח הקודש של הנבואה עצמה - אף על פי שהמקובלים לא היו נביאים, המקובלים של הבית השני, התנאים, לא היו נביאים במלוא המובן כמו בתקופה הראשונה, הם לפעמים מגדירים את עצמם כ'בני הנביאים'. מישהו ממשיך להתגלות, אף על פי שזה בנסתר. תקופת הבית השני מסתיימת, ואנחנו רואים שגם בתרבות הכללית אין המשך של אותה תיאולוגיה של המיתולוגיה, אלא פילוסופיה. הכוח הפועל זה לא הראייה, זה לא השמיעה, אלא השכל. לכן באותה תקופה, וזה מקביל אצלנו גם כן, אנחנו רואים כי הסגנון של הקבלה הספרדית עד האר"י ז"ל, הוא דומה, מקביל, לסגנון של הקטגוריות הפילוסופיות.

אני חוזר רק בקצרה לתקופה השנייה, כדי להדגיש אולי קצת יותר את המשכיות הנבואה, הכוח הסגולי-הנבואי של התנאים: הרב היה רגיל לומר שבדרך כלל התלמוד אומר 'תא שמע' – 'בוא להבין'. בוא ללמוד במובן של בוא להבין דרך השמועה. במקביל, הזוהר רגיל לומר: 'תא חזי' – 'בוא לראות'. מה ההבדל? בתקופה של הנבואה, וזה לא דרש, זה פשט של הפסוק: "כל העם רואים את הקולות" (שמות, כ', יד'), זה עובדה. הגילוי היה עובדתי, אבל היה צריך להבין מה שהיה ניתן לראות: "אתה הראת - לדעת" (דברים, ד', לה'). ולכן התלמוד, והשיטה של התלמוד היא 'תא שמע': מה שראינו מהר סיני - צריך להבין את זה. אז 'תא שמע' - מה שראית כבר. בא הזוהר ומחזיר את הממד הנבואי של גילוי התורה דרך השמיעה. מה ששמעת, מה שלמדת בתלמוד, מה שהבנת - עכשיו בוא לראות במה מדובר. ולכן יש באמת, ואפשר להסביר עוד כמה ממדים, קשר הדוק בין תקופת התנאים ותקופת הנביאים. אני זוכר שפעם הרב הסביר לנו שהוא למד את זה שיש, אני לא בטוח על המספר המדוייק, יש ארבע פעמים, זה מה שאני זוכר, ארבעה פעמים בתלמוד שהתלמוד לא אומר 'תא שמע' אלא 'תא חזי', וארבעה פעמים בזוהר שהזוהר לא אומר 'תא חזי' אלא 'תא שמע'. ייתכן שיש קשר בין המקורות האלו. פעם אחרת, הוסיף ואמר ששמע מאיזה רב שאמר מפי הגאון מוילנה, שאמר הגאון, שהוא הבין את כל התורה כולה חוץ מארבעה דברים. וייתכן שיש קשר בין כל הדברים.

אבל מכל מקום אנחנו רואים שמסתיימת גם כן התקופה השנייה של הראייה של התנאים, הכוח הסגולתי של רוח הקודש שלהם, ואנחנו מגיעים לתקופה של הפילוסופיה. וזה גם כן הייחוד והכוח של הקבלה הספרדית עד הרמ"ק, ר' משה קורדוברו, שהיא מנסה לגלות את תוכן התורה לפי צורכי התקופה אבל במקביל לסגנון של התרבות של אותה תקופה בעולם החיצוני, שהייתה התקופה הפילוסופית. וזה, עד האר"י.

בתקופת האר"י היה עוד עניין של חידוש גמור, התחדשות גמורה. האר"י חידש את כוח של בעלי הזוהר. כשאנחנו לומדים קבלה דרך האר"י, אז אנחנו מרגישים בחידוש הזה, בהבדל הזה: כאילו זה רבי שמעון בר יוחאי, שחזר בגלגול, אם אפשר לומר את זה ככה בלשון הקבלה. ולכן יש לנו כבר שלוש תקופות, ובכל תקופה ותקופה חידוש בפני עצמו: זה כבר משה רבינו, רבי שמעון בר יוחאי, והאר"י.

ואחר כך הזמן מתמשך, ובתרבות הכללית של העולם החיצוני כוח השכל ממשיך להיות בירור פילוסופי, מטאפיזי, נאמר שכלי. אבל כוח השכל יורד בעמקות הנפש ומגלה את תורת המידות, את הנושא של תורת המידות. בלועזית: הפסיכולוגיה, תורת הנפש. במקביל, באה לנו בעולם היהודי החסידות. כי אין שום ספק שיש אותה הקבלה שראינו: בין הקבלה הספרדית ועולם הפילוסופיה, ובתקופה שבאה אחר כך - העמקות של החסידות וגילוי כוחות הנפש של האדם בתרבות הכללית, דהיינו תורת הנפש וכל המשתייך לזה. בכל תקופה יש גילוי תורה לפי צורך התרבות של אותה תקופה. התקופה הרביעית היא בלי שום ספק תקופת החסידות, והחידוש בא דרך הבעל שם טוב. וזה כבר ההתפתחות של השושלת ההיא: משה רבנו, רבי שמעון בר יוחאי, האר"י, הבעל שם טוב. זה אותה תורה, אבל היא מתלבשת בלבושים אחרים כדי לגלות את פנימיותה, כדי לגלות את התוכן שלה לפי - וזה לא רק עניין של סגנון, אבל נאמר - לפי התקופה בהתפתחות של התולדות, המין האנושי. וזה מסביר לנו איפה אנחנו מגיעים.

חידוש תורת הראי"ה: גילוי פנימיות התורה בפן הלאומי לתקופה של תחיית האומה.

בתקופה שלנו אין ספק שמוקד התעניינות התרבותית, מוקד התעניינות השכלית, עברה כבר את העניין של הפסיכולוגיה. זה לא אומר ששכחו מן הפסיכולוגיה, ממשיכים בזה. [לא] שכחו מן הפילוסופיה, משיכים בזה. [לא] שכחו מן הפרשנות של מה שקדם, ממשיכים בזה. אבל מגלים ממד שרק יחידי סגולה במשך כל הדורות היו יודעים אותו, היו מופנים אליו - ממד של אומה בתור אומה. אומה, חברה. זה העידן של הסוציולוגיה. ודווקא באותו עידן היה צריך, והיה צורך גדול בעם ישראל של התחדשות סגנון התורה כדי לענות לכל השאלות הקשורות לעם ישראל כחברה, לעם ישראל כאומה. ולכן בא הרב [הראי"ה] זכרונו לברכה.

כי מה שמייחד את תורת הרב זה חידוש גמור באותו גודל, באותו מימד של החידושים הקודמים: כדי לגלות פנימיות התורה לצורך הדור, וזה יותר מדור, לצורך התקופה של המהפך הזה של הגאולה האחרונה, של סוף הגלות.

בכל תקופת הגלות עם ישראל היה מפוצל בקהילות, קהילות, קהילות, קהילות. וכל קהילה היה בזיכרון שלה… לכל קהילה היה אותו זיכרון, אותו יחס, למושג של 'כלל ישראל', של עם ישראל בכללו, של ארץ ישראל, של הקשר בין העם מבחינת כלל והארץ. זה היה מושג אמיתי, אבל מושג מופשט, מכיוון שהחיים בגולה היו חיים של קהילות, לא חיים של עם. היינו מדברים על עם ישראל, אבל זה היה ביטוי מושאל, זה מובן. ולפעמים, לדאבוננו, היה ביטוי יותר דתי מלאומי, אותו ביטוי של עם ואומה וכן הלאה. איזשהו חיקוי של הגויים.

אז זהו, לפי דעתי, זה הנקודה הראשונה שרציתי לנגוע בה: החידוש שבא לנו דרך תורת הרב קוק זיכרונו לברכה, הראי"ה. זה התגלות פנימיות התורה, לצורך תקופה מיוחדת, של תחיית האומה בתור אומה. וכל מה שאפשר ללמוד מכל המקורות של הספרים, של ספרי הרב, כמובן, מכל מה שכבר נכתב וכבר ייכתב על כל זה, אני חושב שצריך לקשור לאותו ממד, לאותו כלל, לאותו עיקרון: משהו חדש התגלה שרק בו יש סיכוי לאחד את כל השיטות - הן מהתקופה הראשונה, השנייה, השלישית, הרביעית וכן הלאה. מכל שבט ושבט, מכל קהילה וקהילה. זה הממד הראשון.

ואני רוצה לתת איזו דוגמה כפי שלמדנו אצל הרב צבי יהודה, על מימרא שיש בגמרא, מימרא ידועה: "שלוש מתנות ניתנו לישראל וכולן על ידי ייסורים".[4] ה'פרי צדיק' - ואתם יודעים או אתם זוכרים שהרב היה לומד הרבה 'הפרי צדיק', מלמד אותו. ה'פרי צדיק' מסביר, מפרש בהתחלת הפירוש שלו בספר שמות, שצריך להבין מה טבעם, אם אפשר לומר, של הייסורים האלה. "שלוש מתנות ניתנו לישראל, וכולן על ידי ייסורים". והוא הסביר שהייסורים האלו קודמים [מקדימים] את המתנה.

אחר כך יש עוד ייסורים. מקבלים מתנה כמתנה, וצריך לזכות בה מבחינת קניין. וכדי להפוך את המתנה לקניין - למשל, זה המושג של מתן תורה, קניין תורה - צריך ייסורים. הטוב והמטיב. אבל ה'פרי צדיק' הסביר שהיו יסורים שקדמו למתנה, כדי לזכות במתנה כמתנה. ואחר כך צריך לזכות בקניין של המתנה.[5] הוא מסביר את זה ככה: עולם הבא ניתן לישראל בזכות כל אותם הדורות שהיו מאדם הראשון עד אברהם אבינו. ובא אברהם "ונטל את שכר כולם" (אבות, ה', ב'). כי לא לחינם התורה מספרת לנו מה קרה מדור לדור, מאדם הראשון עד אברהם אבינו. כשמגיעים לאברהם אבינו זה בטוח שיש עולם הבא, כי צריך עולם הבא בשביל אברהם אבינו. כבר הוא זכה בזה. הוא זכה שהעולם הבא יהיה, בבחינת 'יש'[6] לכל העולם כולו, ואחר כך כל אחד ואחד צריך לזכות בחלק שלו. אבל עד אברהם אבינו העולם הבא שניתן במתנה, זה בזכות כל הייסורים של הדורות שקדמו לו.

אחר כך הארץ. השלישית זה התורה. הארץ זה בזכות האבות. קיבלו על עצמם להיות, מבחינת גר ותושב על הארץ, שכבר הקדוש ברוך הוא נתן להם "את הארץ אשר נתתי".[7] והרב היה רגיל להדגיש את זה: זה לא סתם הבטחה, זה נתינה, זה כבר נתון. הגויים אומרים ארץ ההבטחה. איך אומרים? המובטחת, משהו כזה.[8] אבל התורה אומרת שזה כבר מתנה. אבל בזכות האבות אנחנו זוכים באותה מתנה. כי הם, כפי שאמרתי, קיבלו על עצמם להיות בחינת גרים על הארץ כדי לחסוך מייסורים מבני ישראל, מצאצאיהם. ויש הרבה מקורות על זה, גם באברהם, גם ביצחק וגם ביעקב. קיבלו אותן הבטחות של המתנה ולא זכו בקיום ההבטחות. בזכות הייסורים האלו, יש לעם ישראל זכות לארץ. ופה מתחיל החידוש של הפרי צדיק: התורה - קיבלנו אותה בזכות השבטים, בזכות השבטים שהיו בגלות.

גילויי תורה שמקבילים לסיום הגלויות השונות

והוא מסתמך על פרק חשוב בתיקוני הזוהר, אני מתכוון ל'פרי צדיק'. הכל אצלו זה ברמיזה, אבל הנה המקורות, שגילוי התורה הוא מקביל ושייך לסיום כל תקופת הגלויות. ביציאת מצרים יצאנו עם הזכות של התורה שבכתב. רק יחידי סגולה קיבלו כבר גם התורה שבכתב, גם התורה שבעל פה, גם פנימיות התורה שנקראת הקבלה. אבל ביציאת מצריים כל העם בחינת עם, בבחינת כלל, זכה לגילוי תורה שבכתב, ולכן נכתבה. זה מובן, כן?

בסוף הגלות השני, גלות בבל, כל העם זכה בבחינת כלל לתורה שבעל פה.[9] ובסוף הגלות השלישי, גלות אדום, כל העם זוכה לגילוי הקבלה. ואנחנו רואים את זה באופן... ממש, שבכל תקופה מסוימת במשך הגלות הזה, גלות אדום, כל פעם שהיה איזה סיכוי של הגאולה בבחינת "זכו אחישנה" (סנהדרין, צח ע"א), אף על פי שזה היה כישלון: מתחיל קצת גילוי של קבלה. ואחר כך זה שוב… ובתקופה שלנו, אי אפשר לא לראות את זה שכפי שכבר אמר הזוהר: גילוי הנסתר שבתורה והגאולה, פשוטו כמשמעו, זה לגמרי מקביל.

אז פה יש לנו איזה דוגמה של מה שניסיתי להסביר מקודם. בכל תקופה צריך איזה גילוי מחודש של לא רק סגנון התורה, אלא פנימיות התורה, לפי צורך התולדות המיוחדות האלו של עם ישראל. ובלי שום ספק, אנחנו נמצאים לאו דווקא באתחלתא דגאולה, כמו שאנחנו מאמינים זה כבר דורות, אלא בהתחלה של ההגשמה של הגאולה.

עד כאן מה שרציתי לציין, מה שקיבלנו מתורת הרב, דרך כבר אביו זצ"ל. אולי עוד איזה דוגמה קטנה לפני שאגיע לייחוד שאני רואה בתורת הרב צבי יהודה בפני עצמו.

"מעשה אבות סימן לבנים" – גילוי חדש של תורת הרב

עד התקופה הקודמת היינו רגילים להבין דרך המדרשים, דרך הרמז, אפילו דרך הסוד, להבין משמעות הפסוקים, משמעות תורת הפסוקים - לתורת היחיד. והדרך המלך שבחר הרב בהתגלות ההיא שאני מנסה להסביר אותה, שהוא דרך הכוזרי של הריה"ל, דרך הפירוש של הכוזרי שהיא תורת המהר"ל, דרך הפרי צדיק, דרך השל"ה הקדוש - זה לגלות הכלל של בעלי המדרש: כל מה שאירע לאבות סימן לבנים. אבל בכלל היינו רגילים לזה [רק] בבחינת החיים הפרטיים של כל אחד ואחד, החיים של היחיד, מוסר של היחיד. אבל פתאום מתגלה לנו הסבר שעובר את העולם של היחיד, והוא מסביר בדיוק נמרץ את המאורעות של הכלל. זה החידוש האחרון שרציתי לדבר עליו, ואני אתן רק דוגמה אחת קטנה.

זה בהתחלת פרשת בשלח, אולי אני אגדיר את הדוגמה לפני שאני אקרא את הפסוקים. אנחנו יודעים שיש לנשמה חמישה חלקים: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה.[10] מדרגות. עולם. ושלושת החלקים הראשונים נפש, רוח, נשמה - שייכים לחיינו בעולם הזה. המדרגה של הנשמה זה קצת שורש למעלה, קצת שורש לחיי העולם הבא, אבל זה שייך לחיי העולם הזה. המדרגות הגבוהות, חיה ויחידה, זה למעלה מזה, וזה אור מקיף, ולכן אנחנו רגילים למצוא במקורות הסבר לפי שלושה עולמות: עולם החומר, עולם האמצעי, עולם השכל - לפי סגנון המהר"ל למשל. ונאמר בלשוננו אנו: נפש, רוח, נשמה. אבל פתאום הרב מגלה לנו שדרך אותם פסוקים, ואני אקח רק דוגמה קטנה, אנחנו מגלים כי גם בעם, בבחינת כלל, יש החלקים האלה. יש חלקים ששייכים למדרגת הנפש, חלקים ששייכים למדרגת הרוח וכן הלאה, למדרגת הנשמה, למדרגת החיה ולמדרגת היחידה.

ולכן, שוב, התחדשות גמורה של כל תורת התורה: כל מה שלמדנו במשך דור כדי להבין את החיים הפרטיים, החיים של היחיד עד תקופת החסידות ועד בכלל - פתאום אנחנו מגלים את ההבנה ואת המשמעות של אותה תורה גבי חיי האומה לכל חלקיה. וזה מסביר לנו השורשיות של כל תוכן תורת הרב - כשהוא מדבר על התפתחות המאורעות מהציונות והלאה, וכל התוכנית שגילה לנו של התהליך המשיחי שיביא עד הגאולה האחרונה. זה לאו דווקא אידיאולוגיה, זה לאו דווקא השקפת עולם, זה לאו דווקא חכמה במובן הרגיל. אלא זה תורה ממש בגילוי חדש. זוהי הדוגמה הקטנה שרציתי להביא בפרשת בשלח (שמות יג', יז'): "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם, וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא, כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף". שלוש פעמים "העם" - זה החלקים התחתונים של העם, נאמר, במובן של הערב רב במשמע "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". 'בני ישראל' - זה מדרגה רביעית, "מארץ מצרים" - זה מדרגה חמישית, "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה".

ופה, כפי שאני קורא עכשיו את הפסוקים, זה רק ברמז. אבל שוב אנחנו מוצאים במקורות של המדרש, שחכמי ישראל כבר היה להם את אותה תורה, את אותה שיטה, נאמר, את אותה אסטרטגיה של לימוד: להבין את הפסוקים בתוכן ולאו דווקא ברמז, לפי הכלל הזה כל מה שאירע לאבות סימן לבנים. ואנחנו הבנים.

ארבע או חמש כתות על הים?

למשל אנחנו מוצאים במכילתא בהקשר לאותו מאורע של ים סוף, שארבעה כיתות נעשו ישראל לפני הים.[11] אחת אמר ניפול לים - זה החלק הראשון של הים, החלק השני אמר נחזור למצרים, זוכרים את המדרש הזה? זה החלק השני, "פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה". השלישית אמרה - נעשה איתם מלחמה וכן הלאה, נצווה לך כנגדם - הכת הרביעי, והיה גם כן כת חמישית כי בכל פעם ארבעה זה חמש, כמו בים, ארבע זה חמש. הכת החמישי היה אחד ויחיד: נחשון בן עמינדב, שהוא קיים "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ". ויש לא רק הקבלה בין לשון הפסוק ותוכן המדרש, אלא אותה הבנה מביאה אותנו להבין בדיוק נמרץ את המצב של העם, בבחינת עם, בבחינת כלל, כשאותם המאורעות חוזרים על עצמם בתקופה המקבילה, שהיא התקופה שלנו. וזה נותן לנו להבין מה העמדה של מפלגה זו, מפלגה אחרת, שיטה זו, שיטה אחרת, נטייה זו, נטייה אחרת. ולדעת מהי דעת התורה בבעיות האלו, ולאו דווקא השקפה דתית לאומית מסוג זה, מסוג אחר וכנ"ל.

על ההבדל בין אורח ואזרח - ז', ו'.

ולפני שאני אגיע לשנייה ונסיים בזה, אני רק רוצה להזכיר, זכר שבא לי כשהכנתי את המקור הזה: "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". כל פעם שהרב צבי יהודה היה מקבל איזה קבוצה חדשה מחוץ לארץ, עד השנים האחרונות, אז היה מקבל אותם בהסבר על המילה 'שלום'. מה זה שלום? שמו של הקדוש ברוך הוא. ואחר כך היה מסביר שאומרים שלום לאורח, ואחר כך היה מסביר מה זה 'אורח', ואחר כך היה מסביר מה זה 'אזרח'. וזה הבדל בין יהודי של חוץ לארץ ובין יהודי של ארץ ישראל. אורח ואזרח. והיה מסביר לפי אותו פסוק "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", לפי המדרש שמביא רש"י הפשט הוא: מזויינים בכלי מלחמה, מוכנים למלחמה אם יש צורך, והמדרש אומר: זה אחד מחמש. ואתם יודעים שהיחס של מספר היהודים בארץ ישראל ומספר היהודים בחוץ לארץ הוא דווקא בתקופה שלנו אותו יחס: אחד מחמישה. היה מדבר על זה בעדינות רבה, ואחר כך היה אומר: מה ההבדל בין ו' של אורח וז' של אזרח? ו' של אורח - יש לו ראש למטה, אבל ז' של אזרח - יש לו ראש למעלה, ז'. ופעם הוסיף, כי היה רגיל לצטט, היה אוהב את הפסוק הזה: "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו, מג', כא'). יש שאלה למה כתוב "עם זו" ולא "עם זה"? אלא דווקא הוא הרמז: עם זו, זה גם ז' של אזרח ו-ו' של אורח. "עַם זוּ יָצַרְתִּי". ואתם מבינים איך היינו מקבלים את ההסברים האלו. טוב אני מגיע לנקודה השנייה.

הרצי"ה בנה את הכלי לתורת אביו במציאות

התחלתי בפסוק "וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ", והקשר בין הרב צבי יהודה ואביו זצ"ל. אני חושב שאפשר להגדיר אותו ככה: זה הקשר בין האור לכלי. אפשר לומר את זה שדווקא הרב צבי יהודה נתן לתורת אביו את הכלי של ההגשמה במציאות. ואני רוצה להסביר את זה לפי כמה נושאים שהיינו רגילים ללמוד איתו.

הוא היה מדגיש הרבה פעמים שלא קיבלנו את הארץ משום שלטון ערבי. לא קיבלנו את הארץ מישמעאל. היה מדגיש את זה, אולי אתם זוכרים מישהו ששמע אותו. קיבלנו את זה מהבריטים. וקרה לפי דבריו נס בתוך נס, כי דווקא לפי סיפור התורה, ואחר כך אני אצטט את הזוהר על זה, לפי סיפור התורה לישמעאל יש טענה על הארץ, יש טענה על הירושה. ואנחנו חיים אותה הטענה. לעשו אין טענה על הארץ. העימות בין ישמעאל ויצחק זה על הארץ. העימות בין עשו ויעקב זה בשמיים - מי צריך לקבל את ברכות יצחק. וזה ידוע. לכן העימות שלנו עם בני ישמעאל הוא עימות פוליטי, על הארץ. אין כל כך עימות תיאולוגי בין ייחוד ה' לפי ישמעאל וייחוד ה' לפי ישראל. זה לא אותו ייחוד ה', אבל מכל מקום אין מלחמה בינינו בשמיים. המלחמה היא בארץ. אצל עשו ויעקב זה ההפך לגמרי. ולכן הרב היה מדגיש את זה: לקבל את ארץ ישראל בחזרה מהגלות מישמעאל זה קשה מאוד, והשורש הוא במקורות. לכן קרה נס שבאו נוצרים לקבל את המנדט הזה מבני ישמעאל, ממוסלמים נאמר, ולא היו הערבים, אלו היו הטורקים, ממוסלמים, והנס שקרה בתוך הנס שהנוצרים האלו לא היו קתולים - כי יש להם איזה שייכות לקדושת הארץ כביכול בלשונם, אלא פרוטסטנטים בריטים, שאין להם שום שייכות לעניין של קדושת הארץ. זה היה יותר קל. ולכן הנס שקרה בתוך הנס, זה שקיבלנו את הארץ באופן יחסית, באופן קל. וזה היה עד מלחמת ששת הימים.

מה שאני רוצה להסביר, וזו היה סגולתו וכוחו של הרב צבי יהודה, [זה] מה שקרה אחרי ששת הימים. מה שיצא ממרכז הרב מאז. אחרי מלחמת ששת הימים, 'בעיית השטחים', כפי שרגילים להגדיר את זה, היא לא עם העולם החיצוני הנוצרי כ[פי] שזה היה עד מלחמת ששת הימים, עד הקו הירוק. אלא הכל היה חדש, הכל לקח צורה אחרת לגמרי, מכיוון שהיו שטחים שכביכול השלטון היה מוסלמי. ואז זה מורגש מאוד, הכל השתנה. הדמות של עם ישראל בעולם השתנתה. עד 1967 כל העולם כולו ידעו מהבעיה הפלסטינית, ידעו מהבעיה הערבית, ידעו מכל זה, אבל ראו את מדינת ישראל באופן חיובי. מששת הימים והלאה, הכל השתנה מכיוון שכבר יש לנו עסק עם ישמעאל ולאו דווקא עם עשו. אף על פי שזה שקר מוחלט לומר שהיה שלטון ערבי כלשהו ביהודה ושומרון. זה מובן. זה עניין אחר.

ואז קמה תקופה אחרת לגמרי, של צורך ציונות לפי התורה, עם זכותה של התורה. בתקופה הראשונה עד מלחמת ששת הימים הבעיה הייתה לאומית גרידא. אני יודע וכולם יודעים שבתנועה הציונית הלאומית, בבחינה הראשונה שלה עד ששת הימים - בבחינת בלשוננו אנו: משיח בן יוסף, פשוטו כמשמעו - היו גם כן דתיים, אבל היו דתיים שהיו קשורים להשקפה של הלאומיים. אולי ביותר דיוק, ההשקפה הייתה השקפה של המפא"י באותה תקופה. היו גם כן דתיים, קראו להם המפד"ל אולי, אולי לקיים מה שנאמר: "המב(פ)דיל בין קודש לחול" (צחוק). באותה תקופה, לא היה כל כך צורך לגלות מה שנגלה אחר כך, שבשורשו היה בתורת הרב: ציונות לפי התורה, ולאו דווקא ציונות דתית, במובן הראשוני של המילה. אני מקווה שזה ברור. כדי לגלות את הזכות שלנו על החלק של ארץ ישראל שהיה תחת השלטון, נאמר במרכאות - של ישמעאל, היה צריך כוח לפי התורה. לפי דעתי כל מה שקרה…

- הפסקה בהקלטה -

...עם ישראל, זכה להשתרש גם בחלק השני הזה של ארץ ישראל. זה זוהר בסוף פרשת וארא, שאומר בפירוש: כשעם ישראל ירצה לחזור לארצו, מי יתנגד לו? זה דווקא ישמעאל, מכיוון שיש לו איזושהי אחיזה על הארץ כל זמן שהיא ריקה מן היהודים, אומר הזוהר.

אז אני אקרא בעברית, מה שאומר הזוהר פה (וארא, לב', ע"א) : "בא וראה", זה גם מתחיל ב'תא חזי', "ארבע מאות שנים עמד הממונה על בני" ישראל, סליחה, על בני ישמעאל, "ישמעאל", שרו של ישמעאל, "וביקש לפני הקדוש ברוך הוא ואמר לו: מי שנימול יש לו חלק בשמך? אמר לו הקדוש ברוך הוא: כן. אמר לו: והרי ישמעאל שנימול, למה אין לו חלק כך כמו יצחק? אמר לו: זה נימול כראוי וכתיקונו וזה אינו כך, ולא עוד אלא שאלו מתדבקים כראוי לשמונה ימים ואלו רחוקים ממני עד כמה ימים". כל זה נושאים בפני עצמם. "אמר לו השר", הממונה, "ועם כל זה, כיוון שנימול לא יהיה לו שכר טוב על זה? ועתידים בני ישמעאל לשלוט על ארץ הקדושה זמן הרבה בשעה שהיא ריקה מכל, כמו שהמילה שלהם היא ריקה בלי שלמות והם יעכבו את בני ישראל לשוב למקומם עד שישלם הזכות של בני ישמעאל", במובן של "כי לא שלם עוון האמורי" (בראשית, טו', טז'), באותה המשמע. תראו את הקטע הזה בסוף פרשת וארא, בזוהר. זאת אומרת, צריך זכות של קדושה יותר גדול כדי שהקשר שלנו לארץ יהיה מבוסס, בתקופה השנייה ההיא, שהתחילה עם מלחמת ששת הימים ועם מה שהיה צריך בתקופה הראשונה. ולא צריך לדייק יותר. כולם יודעים שכוח ההתיישבות החדש, ייתכן מאוד שזה תקופת מעבר בין התקופה של משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. אף אחד לא יודע. יש משהו דומה לזה [ש]בא בזכות ההחלטה של הרב צבי יהודה שהגיע הזמן שתורת אביו תתגשם בארץ.

[סוף השיעור]

הערות:

[1] הכוונה לקבוצת התלמידים של סטודנטים יהודים שלמדו באורסיי במכון למנהיגות יהודית שייסד.

[2] איכה רבה, פרשה א, פיסקא מב: "פרש רשת לרגלי אמר רבי אבא בר כהנא: אם ראית ספסלין מלאים בבליים מונחי בארץ ישראל, צפה לרגליו של משיח."

[3] וראו בהרחבה בשיעורים על "מבוא לקבלה" ביוטיוב.

[4] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה' עמוד א': "תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על - ידי יסורין. אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא. תורה מנין - שנאמר: אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו. ארץ ישראל - דכתיב כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך, וכתיב בתריה: כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה. העולם הבא - דכתיב כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר."

[5] פרי צדיק שמות פרשת שמות: "וידוע מחלוקת ראשונים אי האבות יצאו מכלל בני נח ואלו ואלו דברי אלהים חיים דמכלל בני נח יצאו ואברהם אבינו ע"ה נקרא בחגיגה (ג' א) תחילה לגרים אבל לכלל ישראל לגמרי לא באו עד מתן תורה שהיה קידושין כמו שאמרו בסנהדרין (נ"ט א) על פסוק (דברים ל"ג, ד') תורה וגו' מורשה קהלת יעקב מאורסה. ואברהם הובטח בזה בשבועה והוא כמו שידוכין והתקשרות בשבועה אבל עדיין אפשר להנתק עד הנשואין שנגמרו השידוכין ועל זה נאמר (שמות כ"ג, ט') וידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים שהיו אז דוגמת נפש הגר דרק בשם ישראל יכונה וזה שנאמר (בראשית ט"ו, י"ג) כי גר יהיה זרעך וגו' ועל ידי זה ועבדום וגו' יוכלו לשלוט לשעבדם דעדיין לא נקראו עבדי ה' ובנים למקום. ועל ידי העבדות זכו להתגלות הגאולה אחר כך וקבלת התורה. דעינוים ויסורין שלהם אינו כיסורי העמים שהוא להאבידם אבל אל ישראל הוא כאשר ייסר איש את בנו וגו' שהוא לאהבתו ומצד מדת חסדו וטובו שאין יכול עדיין להיטיב לו וצריך לייסרו ולהוכיחו דעל ידי זה יוכל לקבל אחר כך רוב טובה."

[6] וראו בנושא בהרחבה בתמלול על נתיב התורה "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" כבר עכשיו יש.

[7] בראשית לה', יב': "וְאֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֛תִּי לְאַבְרָהָ֥ם וּלְיִצְחָ֖ק לְךָ֣ אֶתְּנֶ֑נָּה וּֽלְזַרְעֲךָ֥ אַחֲרֶ֖יךָ אֶתֵּ֥ן אֶת־הָאָֽרֶץ:"

[8] The promised land

[9] שבת פח ע"א: "ויתיצבו בתחתית ההר, אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב קימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר."

[10] בראשית רבה פרשת בראשית פרשה יד' סימן ט': "חמשה שמות נקראו לה, נפש, רוח, נשמה, יחידה, חיה,"

[11] מכילתא דרבי ישמעאל בשלח פרשה ב': "ארבע כתות נעשו ישראל על הים, אחת אומרת ליפול אל הים ואחת אומרת לשוב למצרים ואחת אומרת לעשות מלחמה כנגדן ואחת אומרת נצווח כנגדן. זאת שאמרה ליפול אל הים נאמר להם התיצבו וראו את ישועת ה', זו שאמרה נשוב למצרים נאמר להם כי אשר ראיתם את מצרים, זו שאמרה נעשה מלחמה כנגדן נאמר להם ה' ילחם לכם, זו שאמרה נצווח כנגדן נאמר להם ואתם תחרישון."

תמלול השיעור:

 תמלול וכותרות: איתי קולין

itaykln@gmail.com

0585421421

תוכן

המפגש של מניטו עם הרב צבי יהודה. 3

היחס של הרב צבי יהודה ללימוד קבלה. 4

ההקבלה בין גילוי הקבלה לתקומת ישראל. 4

תורת הרב קוק – שיטת הלימוד של כלל ישראל. 4

הרב קוק התמצא גם בחכמה הכללית. 5

שלושת המלחמות, המאבק על ארץ ישראל, וסוף עידן "המזרחי". 5

צדיק, מחנך ופסיכולוג גדול. 6

מענה לבעיות של הכלל. 7

צמצום ההבדלים בין יהודי הגולה לגויים. 8

אמונה בשולחן ערוך. 8

חידושים ומקורות. 9

ההשפעה של הרב צבי יהודה על קהל שומעיו 10

מהי השקפתו של הרצי"ה על המדע?. 11

[הקלטת חלקים משמעותיים מהמפגש הופסקה לצערנו עקב סיבות לא ידועות]

המפגש של מניטו עם הרב צבי יהודה

מניטו: במה... במה נתחיל?

קהל: אולי - איך הרב הכיר את הרב צבי-יהודה?

מניטו: טוב, הנה: קודם כל, אני אסביר ש... אני נולדתי באלג'יריה, בשנות ה- , למאה, בדיוק ב- . ועד מלחמת העולם, הייתי באלג'יריה. ואחר כך הייתי חייל בצבא הצרפתי של צפון-אפריקה, בשחרור אירופה,‎ וזה לקח הרבה הרבה זמן, ואחרי השואה, אחרי כל תקופת המלחמה אני נשארתי בצרפת כדי לעזור לארגן שוב את הקהילות שהיו הרוסות לגמרי. ובעיקר הייתי באותו זמן פעיל בתנועת "הצופים היהודים" "הצופים היהודים" בצרפת, והקמנו מוסד, בית ספר למנהיגים ולמדריכים, כדי לארגן שוב את החינוך היהודי בצרפת. אז עמדתי בראש תנועת הצופים גם כן, והארגון של הסטודנטים היהודים. ושמה - הכרתי את תורת הרב זצ"ל, דרך הספרים, ושמעתי על הרב צבי-יהודה ז"ל דרך כמה תלמידים שעלו ארצה כבר באותה תקופה. ואז אני כתבתי לרב: שיבוא לצרפת לתת שיעורים, הרצאות בקהילה, גם באוניברסיטה שמה, והוא כתב לי שהוא לא רוצה לעזוב את ירושלים, כמובן, אז החלטתי לארגן קבוצה של סטודנטים ובפעם הראשונה הגענו בהתחלת שנות ה-50 לירושלים. זו היתה הקבוצה הראשונה.

מיד כשהגענו לארץ, הלכנו לבית הרב, והוא קיבל אותנו, והתחיל סמינר של שבועיים, אם אני זוכר. והוא התחיל בנושא של קדושת הארץ, וכל הגילוי של תורת-הרב זצ"ל ש... אצלנו, בעיקר הספרדים שלמדו לפי מסורת הקבלה, אז - גילינו מיד שזה אותה מסורת. וכאילו זה שנה שהליטאים והצפון-אפריקאים לא ראו אחד את השני, וכאילו זה היה אתמול. מיד - הקשר היה הדוק בלב.

אז - כל שנה הייתי בא עם קבוצת סטודנטים, ובמשך השנה הייתי שולח כמה סטודנטים שהיו כבר מוכנים שרצו לעלות, ללמוד במרכז הרב. וסוף-סוף במלחמת ששת-הימים החלטתי, קיבלתי רשות מהרב לעלות לארץ, כי - עד כאן... ראה שאני הייתי צריך שמה לעבודה ואמרתי לו: ש"יותר מזה אני לא יכול לסבול" אז הוא נתן לי רשות, ועליתי... במלחמת ששת-הימים. אז - מאז שנות ה- אני ראיתי את עצמי כ... אני לא יכול לומר: "תלמיד שלו," אבל הוא היה הרב שלי. אז... אם אפשר להסביר מה שקיבלנו ממנו, זה - קודם כל, בעיקר, זה הפירוש האמיתי של תורת הרב זצ"ל.

היחס של הרב צבי יהודה ללימוד קבלה

כי יש הרבה פירושים, הרבה "גישות" נאמר, למה שהרב גילה ולפי דעתי אני שמעתי הרבה... הרבה זרמים, אבל לפי דעתי - זה הפירוש הרבני האמיתי. כי קודם כל, צריך לא לשכוח, שהרב זצ"ל לא היה פילוסוף, הוא היה רב, הוא היה תלמיד חכם, היה גם-כן מקובל גדול. בעיקר אי אפשר להבין אפילו... רוב הספר... כמעט כל הספרים שלו בלי המושגים של הקבלה אף-על-פי שהרב צבי-יהודה לא רצה ללמד קבלה, הוא היה יודע גם כן [קבלה], אבל לא רצה ללמד קבלה, אצלו זה היה "קודש-הקודשים" ולכן הוא לימד דרך... מחשבת היהדות לבוש מן הקבלה לפי תורת-הרב זצ"ל. זה מספיק ברור מה שאני אומר, כן? כבר... בכמה שיעורים פרטיים-אישיים, למדנו קצת במושגים של הקבלה. אבל - אף פעם [לא] בפומבי.

ההקבלה בין גילוי הקבלה לתקומת ישראל

קהל: ממי, או איפה הרב קיבל לפני כן? זאת אומרת - איפה קיבלת לפני?...

מניטו: לפני שהכרתי את הרב?

קהל: כן. מהאבא שלי, ומהסבא שלי. אבא שלי היה הרב הראשי של העיר, ואחר-כך היה...

קהל: באלג'יר של אוראן באלג'יר ואחר-כך, בסוף תקופת הצרפתים באלג'יר, הוא היה גם כן הרב הראשי לכל המדינה, והסבא שלי, שהיה הרבי של אבא, הסבא שלי מצד האמא, הוא מצאצאי הרב יוסף אבן-טובול, "המוגרבי", שהיה תלמידו של האר"י. אז זה עבר במשפחה באופן ישיר. אבל עד קום המדינה, וזה עניין כללי, נאמר - עד תקופת המלחמה, כל לימוד הקבלה - זה היה בנסתר גמור! אתם נולדתם בתקופה שזה כבר קצת נגלה. אבל זה היה בנסתר גמור! מי שהיה לומד, לא היה יודע שמישהו אחר באותו עיר היה לומד עם הרב שלו. ולרוב היינו לומדים על כתבי-יד. זה רק... אחר כך למדנו עם הרב צבי-יהודה, שזה במקביל: גילוי הקבלה ותקומת ישראל - זה אותה תקופה. זה בא מהזהר, גם כן, יש איזה רמז לזה.

תורת הרב קוק – שיטת הלימוד של כלל ישראל

ולכן היינו מוכנים להבין, לקבל, להבין, את השיטה של הרב, כשיטה של "כלל-ישראל" כי - למדנו הרבה שיטות. כן? וכל שיטה ושיטה, וכל זרם וזרם, זה תורה אמיתית. "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" אבל מה שהיה חסר לתקופה, זה שיטה ש... שתסביר, או תגלה את המשמעות ההיסטורית של התקופה לפי תורת כלל-ישראל. וזה הפעם הראשונה עם תורת-הרב, שמצאנו את זה. ואני חושב שהרבה לא מבינים את זה. הרבה חושבים שזה זרם מיוחד, שיטה מיוחדת של חרדים-ציוניים, או דתיים-ציוניים, אבל זה יותר עמוק מזה. זה יותר רחב מזה. יש איזה מין "דרך המלך" שעובר קודם-כל דרך הריה"ל, "הכוזרי." ואחר-כך, אצל האשכנזים: המהר"ל, השל"ה, ה"פרי-צדיק," והרב קוק. זה... זה אותה השקפה. זאת אומרת: השורש בא מ"הכוזרי." זאת אומרת... ברור! הרמב"ן בעיקר, הרמב"ם גם כן, בשטח אחר, אבל ההשקפה ההיסטורית, או ה... החכמה של ההיסטוריה, לפי המסורת, זה דרך הכוזרי. ולכן היינו מוכנים לגלות את זה, וזה מסביר למה כל כך צרפתים שקיבלו את החינוך שלנו הגיעו דווקא לאותה שיטה באופן קל יחסית.

[הפסיקו את ההקלטה]

הרב קוק התמצא גם בחכמה הכללית

מניטו: וחוץ מהחכמות שלו, חוץ מנאמר - רק "סתם חכמה," הוא היה יודע שפות, היה יודע הרבה דעות, ידיעות בכמה חכמות, והכל מדויק, והכל במקומו, והכל...

קהל: הוא היה יודע פילוסופיות של ה?...

מניטו: הוא היה יודע. יתכן פחות מאביו. אביו זה היה ענ[ק]... מסתורי... איך... איך ידע את זה?! טוב... אבל הוא יודע הרבה. היה יודע הרבה.

[הפסיקו את ההקלטה]

שלושת המלחמות, המאבק על ארץ ישראל, וסוף עידן "המזרחי"

מניטו: מאז התחלת היסטוריית עם-ישראל, יש מלחמות של העולם כולו נגד ישראל. מלחמה נגד עם-ישראל, מלחמה נגד תורת-ישראל, מלחמה נגד ארץ ישראל. ועד קום המדינה, היינו יודעים בעיקר את המלחמה נגד העם, שנקרא "אנטישמיות" מכל הסוגים, כן? ומלחמה נגד התורה: כל הכפירות, וכל הדתות הזרות, שניסו ל... לקחת את היהודים בדרך... לתרבות רעה. והיתה אמונה ש... בזמן הגאולה המלחמה השלישית, בארץ ישראל - תתחיל. מלחמות ישראל. והרב זצ"ל ראה רק את ההתחלה של זה. כן? והיה משוכנע, שגאולת הארץ - תהיה שלמה. אבל הרב צבי-יהודה היה דווקא הממשיך שלו. ולכן יסד את גוש אמונים, אני לא רוצה לומר שהוא ייסד את המבנה הפוליטי של "גוש אמונים" אבל הדחיפה, הרעיון, של ההתיישבות במה שהם קוראים: "שטחים" זה התחיל אחרי... דווקא - מלחמת ששת-הימים, ומה... איך אני הבנתי את זה. כי אני לא זוכר בדיוק איך הוא הגדיר את זה, והוא... ש- המלחמות הראשונות, צריך להמשיך איתן. צריך להילחם כדי להציל את כל היהודים. כי כל יהודי הוא יהודי. וכדי להפיץ את התורה האמיתית. אבל כנראה שהיה כבר בטוח שהצלחנו במלחמות האלו. העולם כולו ניסה - לא הצליח לנתק את היהודים מעמם, ‎ולנתק את העם מהתורה שלו. לא הצליח.

קהל: לא הצליח לנתק את העם מהתורה?

מניטו: לא. כי חזרנו מהגלות עם התורה שלנו. העולם לא הצליח. העולם ה... האויב.

קהל: אף-על-פי שיש הרבה יהודים שלא מאמינים?

מניטו: אף-על-פי. ברור! ברור... מכיוון שיש בתקופה שלנו בארץ ישראל, ברוך ה,' יותר תורה מ-אף [מאי-] פעם בהיסטוריה שלנו. זה צריך להבין: אתם נולדתם בתקופה האחרונה. אבל עכשיו מתגלה העניין השלישי. ושמנסים לנתק את עם-ישראל מארצו! !! ולכן הוא נתן את הדחף של הציונות השנייה. המחודשת. ציונות לפי התורה. לא ציונות של דתיים-סתם. אלא ציונות לפי התורה. שהשורש היה בתורת הרב זצ"ל אבל הוא [הרב צבי יהודה] גילה את זה! זאת אומרת: הציונות הדתית הישנה, של "המזרחי" נאמר, זה הביטויים שלי, כן? לא שלו. זה מפא"יניק שומר מצוות. אבל התפיסה של הציונות שלו, אף-על-פי שהיה מאמין שזה גאולה, זה היה אמונה. אבל הציונות שלו היתה הציונות של התנועה הפוליטית. כן? הציוני. אבל - מה שהקים הרב צבי-יהודה, זה ציונות לפי התורה. ולכן - הרבה דתיים זה היה גם כן מצד החרדים גם אצל אבא שלו, אבל הרבה דתיים ציוניים היו נגדו. מכיוון ש... זה היה אצלם - לא "הבנה" (אם היו מבינים - היו מבינים) אלא - הם... איזה ניחוש. משהו אחר. משהו חדש. ש... תקופה חדשה לגמרי והציונות של "המזרחי" זה כבר פרה-היסטוריה! לגבי מה שקורה עכשיו: ציונות לפי התורה. אולי אני אתן לך הסבר, שאני למדתי בקבלה: את זה לא קיבלתי, ככה, מהרב צבי-יהודה...

[הפסיקו את ההקלטה]

צדיק, מחנך ופסיכולוג גדול

מניטו: ...חידוש של תורה הרב גם אצל הרב צבי-יהודה, בטח כשבאו אליו הרבה בעלי תשובה, אז היו כל מיני מציאויות של אנשים שהיה להם בטח שאלות גדולות, או... מניטו: אה, כן.

קהל: בעיות, גם.

מניטו: חוץ מזה היה מחנך גדול. פסיכולוג גדול.‎ הוא היה מבין את הבעיות האישיות של כל תלמיד. היה מכיר את תוכן הנשמה שלו. הוא היה מחנך. בלי שום ספק.

קהל: היו איזה סיפורים ש?...

מניטו: אני לא זוכר. ותשמע: גם אם אני זוכר, זה סיפורים אישיים. זה לא ניתן לפרסם. הוא ריפא הרבה הרבה מחלות. מחלות נפש.

קהל: באיזה אמצעים?

מניטו: בלימוד, תשמע, יש איזה קשר אישי, קשר נפשי, שזה תרופה. זה קדושה. ולימוד בתפילה. הוא הדריך בתפילה הרבה אנשים שלא ידעו להתפלל, וזה עזר להם להתרפא. ורק הקשר איתו, הקשר אישי איתו, אני זוכר - כמה וכמה פעמים לא רק אני, הרבה אנשים, היו להם בעיות בלי פתרון. והיו רק יושבים על ידו, ככה, רבע שעה, חצי שעה. אחר כך - הכל השתנה.

קהל: וזה משהו... שקשה להסביר בשכל.

מניטו: זה משהו מציאותי. זה המציאות שדיברתי עליה. קדושה זה משהו... שקיים! כשאתה פוגש צדיק, אתה יודע שצדיק זה משהו שקיים! זה אישיות שאם אתה נמצא על ידו אתה לא יכול להישאר בשום ספק. אין ספק. יש... פעם אני שמעתי מאבא שלי ז"ל הסבר על הגמרא: על עניין של יראת שמיים. אבל יש פשט אחר. כשאתה נמצא לגבי משה זה דבר קטן.

[הפסיקו את ההקלטה]

מענה לבעיות של הכלל

קהל: רק... עוד בקשר לפסקה הזאת, הרב התייחס כאילו לסוציולוגיה. הרב קוק. בעולם. והרב צבי-יהודה יש לו איזה משהו בעולם שהוא...

מניטו: טוב, הוא המשיך בזה. זאת אומרת הרצי"ה ידע להסביר מה אומרת התורה לגבי בעיות של החברה. של העם. של עם כ-עם, חברה כ-חברה.

קהל: המשך?

מניטו: המשך. כן. וזה... זה לא שמענו משום שיטה אחרת! זה היה רק מוסר פרטי-אישי. "אינדיבידואלי" היה אומר. עכשיו - הרבה חושבים שזה מובן מאליו. זה לא היה מובן מאליו! זה חידוש! זה התחדשות. זה לא חידוש. אז כשאנחנו קוראים למשל את ה... "והיה כי תבוא אל הארץ" אז - "והיה כי תבוא אל הארץ" והוא היה מראה לנו את זה: בעלייה הראשונה, בעלייה השנייה... דבר מציאותי. פשוט. או: מה עניין שמיטה אצל הר-סיני? הוא היה מסביר לנו את הדאגה של המדרש. מה עניין של חקלאות עם תורה מסיני? היה מסביר: זה החידוש של הציונות. התורה מדברת על החקלאות של ארץ-ישראל. אז כדי להבין את זה צריך לתפוס השקפת-עולם שלמה! מי שברא שמיים, ברא את הארץ! וזה כבר השקפה... אמונתית, רוחנית, כמעט אחרת מתורת הגלות. מאמונת הגלות. בגלות. אתה מבין את זה?

קהל: זה גם משפיע בסוף על המוסר של הפרט?

מניטו: ברור! ברור.

[הפסיקו את ההקלטה]

צמצום ההבדלים בין יהודי הגולה לגויים

מניטו: אתה מגיע לאיזה... הוא היה זהיר כשהיה מדבר על זה: אני קצת מגזים כדי להראות את העניין: אתה מגיע לאיזה מצב שאתה לא רואה הבדל יש הבדל, אבל אתה סופסוף לא רואה אותו: כשיהודי בא מהגלות לעלייה-לרגל, וכשנוצרי בא לארץ הקודש שלו, מה ההבדל? כן? יש הבדל! ברור שיש הבדל. אבל... אתה תופס את זה במציאות. ואתה אחר כך שב למדרשים, לאגדות שיש בתלמוד - אתה מבין על מה היא אומרת. על מה היו מדברים במה שהיו אומרים.

[הפסיקו את ההקלטה]

אמונה בשולחן ערוך

מניטו: "ותורה" - זה תורת ארץ ישראל. תשמע, הפעם הראשונה שהקב"ה דיבר עם אברהם אבינו, אז הוא אמר: "לך לך לארץ כנען"‎ הפעם הראשונה שהקב"ה דיבר עם משה רבנו, "תביא אותם. אחר כך נדבר" זה תורה! אז - הדת של התורה זה כבר... משהו אחר! מהדת, מנותקת מכל העניין של ההיסטוריה של עמנו, של הארץ ו... אתה מבין... טוב, אתם רגילים עכשיו. ולכן אני אמרתי לו פעם: הוא לא קיבל את מה שאני אמרתי, אבל הוא חייך: אני אמרתי: "זה דומה לצדוקיות, אותה תורה שלהם" הוא לא אמר כן, אבל לא אמר לא. אתה מבין מה זה "צדוקיות?"

קהל: זה היה תפיסה של פרט, של ה...

מניטו: לא רק תפיסה של פרט! תפיסה של דת שלקחו מהתורה אבל הדת ההיא - יכולה להיות או הנצרות, או האסלאם... או הצדוקיות... אפילו אם המעשים דומים למעשים של היהודים - זה לא התורה! זה דתיות.

קהל: אין נסתר אצלהם.

מניטו: לא רק נסתר, אין אמונה אמיתית. יש פילוסופיה דתית, אבל לא מאמינים בה'. מאמינים בשולחן ערוך. זה אמונה. אבל אחרת.

קהל: מה זאת אומרת! ? הרי מי שמאמין בשולחן-ערוך הוא ודאי אומר שזה הקב"ה ש...

מניטו: אה, כן! הם מאמינים ש"השולחן-ערוך אומר" טוב אני מגזים קצת, אבל לא כל כך...

[הפסיקו את ההקלטה]

חידושים ומקורות

מניטו: תשמע, עיקר עניין החינוך זה לאו-דווקא התוכן. זה דווקא החינוך עצמו. ולכן - הרבה פעמים כשאני מלמד, באים לי כמה חידושים ואני משוכנע שזה בא מתורת הרב צבי-יהודה. אני לא יכול לומר בשמו, מכיוון שלא שמעתי בשמו, אבל זה בא מהחינוך שקיבלתי ממנו.

טוב, אני צריך כל פעם לדייק, אם אני אמצא איזה מקור, כדי להסתמך עליו. וכל פעם אני מוצא! אם אני לא מוצא אני לא אומר.

קהל: מקור לדברי הרב צבי-יהודה?

מניטו: לא לא לא! מקור בספרים. כי הוא הרגיל אותנו ככה: לא לומר אף-פעם בלי סמך במה שכתוב. אפילו אם זה חידוש! אבל שיהיה סמך. למשל - פעם, יצא, זה חוזר ל... יצא מהלימוד. על "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" אז הוא אמר לנו פעם: "משום - לעולם ועד ברוך שם כבוד מלכותו" וזה לקח לנו הרבה זמן כדי להבין מה הוא רצה לומר. ההמשך של הזמן בעולם זה סימן שיש משמעות לעולם. אז אפשר לומר: "ברוך שם כבוד מלכותו" זה בא מ"לעולם ועד" ה"ועד" של "לעולם ועד"

קהל: מה? כיוון שיש...

מניטו: שיש המשכיות בזמן, אז זה סימן שזה מגיע להצלחה. דאם-לא-כן זה היה מתפוצץ מעצמו. אז - "לעולם ועוד" לעולם ועוד - ה"ועד" של ה"לעולם" זה נותן בסיס לברכה של: "כבוד מלכותו" שאנחנו אומרים בלחש, מכיוון שהמצב של העולם הוא לא כל כך... מסודר.

קהל: מה פירוש? זה נותן משמעות לכל ה...

מניטו: זה נותן משמעות. זאת אומרת - זה נותן לך הבטחה אמיתית שלעולם יש משמעות. מכיוון שזה מתמשך.

[הפסיקו את ההקלטה]

ההשפעה של הרב צבי יהודה על קהל שומעיו

קהל: אולי נשאל ככה: במיוחד אנשים שבאים מצרפת, ומחו"ל, שרגילים הרבה בחכמות, אז - קשה להם מאד להבין את כל הדברים שבאמת נראים כ... אני יודע... מה שקורא: "מיסטי" אבל עצם הקדושה של הארץ, שזה... מה ההבדל בין זה, לבין... באמת... איך הוא [הרצי"ה] הצליח להעביר את זה לאנשים שכל הזמן רצו...

מניטו: תשמע. יש לי אפשרות להסביר את זה ככה, באופן קל: הרבה דברים לא הבינו. כן? אבל - ראו את האישיות שלו. ושזה רציני מה שהוא אומר. ואם פעם הבינו דבר אחד - זה היה מספיק. מכיוון ש- הבינו פעם אחת, אז היו משוכנעים שכל מה שהוא אומר - זה אמיתי. וצריך זמן כדי להבין.

קהל: אף-על-פי שעוד לא הבינו - אבל... מניטו: זהו. וכל אחד - זה דבר אחר, כן?

קהל: בגלל האישיות שלו?

מניטו: ובכלל שמה שהבינו זה בשיעור קומה שעולה על מה שלמדו באוניברסיטאות! על אותם העניינים!

קהל: מה שהבינו בשיעור?

מניטו: ובמה שהוא אמר. [אצבע צרידה] פתאום זה נדלק להם! אם הוא אמר דבר עמוק, אני מבין את זה. אז - אם אני לא מבין את המשפט הבא, שקדם, יבוא זמן. יותר באמת היתה השפעה...

קהל: היתה הצלחה ל...?

מניטו: כן. הצלחה רבה מאד. אני לא יודע זה... אין יוצא מן הכלל: מי ששמע אותו, ולא הושפע ממנו. ורציתי להוסיף משהו... אה! כן. ‎הוא היה מנחש את המשמעות של השאלה של התלמיד. כשתלמיד היה שואל שאלה, מסובכת, אף-אחד לא הבין מה הוא רצה לומר. אז קודם כל הרב הסביר לתלמיד ההוא את המשמעות של השאלה ואחר-כך נתן תשובה. אתה מבין...

קהל: הסביר מה הוא שאל?

מניטו: מה הוא שאל... מה הוא רצה לשאול. לפי המתכונת הנפשית של כל אחד ואחד, הדברים הם שונים, כן?

מהי השקפתו של הרצי"ה על המדע?

קהל: הנה, אולי אפשר לשמוע איך הוא התייחס ל... נגיד - לפסיכולוגיה? ההשקפות...

מניטו: תשמע. הוא היה מונותאיסט אמיתי. כמו תלמיד-חכם הגון. אז כל דבר שהוא אמיתי במדע הוא אמיתי לפי התורה. אבל צריך להבין אותו לאמיתת הדבר. אי אפשר שתהיה במציאות שהקב"ה ברא דבר שסותר מה שהתורה אומרת. זה בלתי אפשרי.

קהל: כמו שהכוזרי אומר

מניטו: כן. למשל. ולכן - כל פעם שהיה לו יחס עם מדען אמיתי, אז - היה מייחס לו כבוד. מכיוון שזה דברי אלוקים חיים! איזה מדענים הוא החשיב אותם כמדענים אמיתיים? מניטו: בעיקר מדעי-הטבע. וגם הפסיכולוגים, אבל... אני אסביר לך מה היה הרושם שלי. כי כל החכמות האלו: פסיכולוגיה, סוציולוגיה, הם... הם ילדותיים עכשיו. זה רק התחלה של ההתחלה. אבל הוא העריך הרבה את המדענים של הפיסיקה, הכימיה, מתמטיקה, שזה כבר מדע רציני. מבוסס. שאפשר לומר דברים רציניים. למשל, אני למדתי אצלו ספר שהוא לא קל להבין אותו, אולי שמעתם עליו? על הספרים של הרב שם טוב גפן. וזה מלא מדע. הוא היה מבין את זה צ'יק-צ'ק. הוא היה מסביר את זה גם! כן... ]סוף ההקלטה[

תמלול השיעור

הרב יהודא אשכנזי (מניטו) זצ"ל

לימוד בעקבות ראיון של הרב צבי יהודה

תמלול: עמיחי מיארה

הגהה: צוות מכון מניטו

הטקסט שממנו קורא מניטו את הראיון לא קיים ברשותינו. סימון משוער של הראיון בקטעים המודגשים.

מניטו: ראיון של הרב צבי יהודה זכרונו לברכה שנתן לאיזה עיתונאית, בארץ, ערב פסח תשכ"ג, זאת אומרת כמה שנים לפני מלחמת ששת הימים. כן. והנושא הוא גלות וגאולה והוא קשור במידת מה לנקודה של ההרצאה של ישראל על המחלקות שיש בגמרא אם התשובה צריכה להיות קודם הגאולה או אם הגאולה תבוא גם לפני התשובה. זה ויכוח בגמרא בין רבי אליעזר ורבי יהושוע. ר' אליעזר אומר שצריך תשובה קודם ור' יהושוע אומר אפילו בלי תשובה תבוא הגאולה. ועל הנקודה הזו יש גם כן מאמר ב'אור החיים', שהוא הפירוש על התורה של הרב חיים בן עטר זצ"ל שאומר, אם אני זוכר את המקור, זה ויקרא פרק כ"ה פסוק כ"ה, שמה אומר הרב 'אור החיים', וזה הולך לפי השיטה של ר' יהושוע בגמרא, שאפילו אם ישראל יהיו פושעים גמורים – הגאולה תבוא. וזה נותן לנו קצת להבין את המסקנה של הגמרא במחלוקת בין ר' יהושוע ור' אליעזר. ר' אליעזר אומר שתשובה קודמת. ר' יהושוע אומר אפילו בלי תשובה. והמסקנה של הגמרא, שר' אליעזר שתק. אבל המפרשים של הגמרא, זה מתחיל בתוספות, מתלבטים אם השיתוק, איך אומרים, השתיקה, השתיקה שבאה מתוך שיתוק [צוחק], השתיקה של ר' אליעזר זה אומר שהוא מודה ולכן שתק או שתק מכיוון שלא היה לו להשיב אבל לא מודה. זה עוד ויכוח בין המפרשים. אבל המסקנה של הגמרא שכיוון שר' אליעזר שתק - אם אפשר לומר הלכה גבי עניין של דעות – הלכה כר' יהושוע. [אנחנו] יודעים שבדרך כלל הלכה כר' יהושוע נגד ר' אליעזר אבל אם גם בעניין הזה יש דיון אצל המפרשים.

מכל מקום נתחיל לקרוא, זה לפי שאלות ותשובות, הסגנון הוא ברור, אם יש משהו לברר או אם יש שאלות אז נלמד עד אחת עשרה וחצי או רבע לשתים עשרה, לפי המטרו האחרון. כן.

טוב, אז השאלה הראשונה היא האם... אנחנו פה. כן. גלות וגאולה. הדף הזה לא שייך העניין שלנו. זה פה ואח"כ...

האם תקופתנו היא תקופה של גאולה או עדיין אנו חיים בתקופה של גלות. זה השאלה מובנת. זה ויכוח בציבור עד היום. כן.

תשובה: הגלות היא הפך של המצב הנורמלי של עם ישראל. זה מבוסס על דברי מהר"ל בנצח החיים, סליחה, בנצח ישראל. שהוא אומר שהגלות היא מצב אי טבעי, לא טבעי. פה הביטוי של הרב זה אי נורמלי. המצב שמתאים לנו הוא שנשב על אדמתנו וננשום את אויר ארצנו עם ה' בארץ ה'. אולי יש פה איזה רמז לאוירא דארעא מחכים. אבל אינו די להימצא בארץ ישראל כדי לא להיות בגלות, ופה יש דיוק חשוב. כן. אינו די. זהו כמובן התנאי הראשון להימצא בארצנו שהיא מקומנו הטבעי. יחד עם זה, כל זמן שאנו משועבדים לזרים אנחנו עוד בגלות במידה מסויימת ולכן הוא מתייחס לפי מה שאני מבין פה למצב שהיה לפני קום המדינה. וזה אלפיים שנה היו קהילות של יהודים בארץ, אבל במצב של גלות. המצב הזה היה קיים גם כן בגלות המיוחדת שנקראת גלות יוון שהתיה גלות על הארץ מכיוון שהיה שלטון זר של היוונים.

אומנם ארץ ישראל היא המקום הטבעי לנו אבל הטבעיות הזו פועלת עלינו במלוא שלמותה רק כאשר אנחנו מוכשרים לקבל אותה, זאת אומרת, כשאיננו עבדים, כשאנו שרויים במצב של שלטון על הארץ הזאת. אומנם בשעה שאנחנו לא בארצנו אלא בארץ נכר, אפילו לא נהיה שם עבדים אלא בני חורין – זו גלות ממש. ופה יש גם כן דיוק שמסביר את הפסקה הראשונה בהגדה של פסח. כן. אם אני זוכר היטב, זה הביטוי, השתא הכא עבדי, לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין. ואמרנו את זה בגלות אף על פי שלא היינו בתקופות מסויימת 'לא עבדים', אבל זה לא אומר שאנחנו בני חורין, בני חורין זה שייך למצב של שלטון יהודי על ארץ ישראל, בארץ ישראל.

ישיבת ארץ ישראל היא מצווה כללית. ופה יש לכם כמה מקורות, אח"כ תקחו את הדפים אח"כ כדי ללמוד אותם. אבל פה אני חוזר. ישיבת ארץ ישראל הוא מצווה כללית. אני זוכר שהרב היה מסביר שדווקא זו הסיבה שביד החזקה, סליחה, שבספר המצות של הרמב"ם, הרמב"ם לא מונה מצווה ישיבת הארץ כמצווה מדאורייתא מכיוון שהיא מצווה כללית וזה כלל אצלו שמצווה כללית אינה בכלל תרי"ג מצוות. למשל, קדושים תהיו זה מצווה כללית לפי הרמב"ם ולכן הוא לא מונה את זה במניין תרי"ג המצוות. אלא לפי הרמב"ן כן, מכיוון שלפי הרמב"ן יש מצווה מיוחדת להיות קדוש. לפי הרמב"ם זה כלל כל המצוות מביאים אותנו לקדושה. אשר קידשנו במצוותיו.

וזה גם כן אותו עניין, אע"פ שיש מחלוקת בין המפרשים כי העניין לא פשוט, העניין של התשובה כי יש כמה מרכיבים של התשובה. אבל אפשר לסכם דרך סכמטית נאמר, שלפי הרמב"ם אין מצווה לחזור בתשובה. יש מצווה של וידוי, כשהאדם חוזר בתשובה המצווה היא להתוודות. אבל אצל הרמב"ן גם כן יש מצווה לחזור בתשובה וכמובן להתוודות. כן. ופה השיטה של הרמב"ם היא ברורה מאוד. כל התנהגות שהיא צריכה להיות טבעית מלכתחילה – אין מקום לחובה. מבינים. לפי הרמב"ם הרמה שהוא רואה את הבן אדם היא גבוהה מאוד. למשל, לעניין של התשובה, מי חוזר בתשובה, מי שקיבל פעם עול תורה ונכשל. ולכן אצל מי שקיבל פעם עול תורה, אפשר לסמוך עליו שבאופן טבעי נפשו לא תתן לו מנוחה עד שיחזור, זה טבעי אליו, בתשובה. אבל כשחוזר בתשובה התורה מצווה אותו להתוודות כדי לאמת, לאמן, את התשובה. כן. זה השיטה של הרמב"ם.

ואפשר להסביר גם כן בהקשר לנושא שלנו, שלפי הרמב"ם זה טבעי שעם ישראל שייך לארץ ישראל ולכן אין מקום בתהליך טבעי, נטיה טבעית, אין מקום לחובה. זה מובן? עד כאן הרמב"ם. כן. אני יכול להוסיף אולי קצת. זאת אומרת, לפי הרמב"ם כל הפסוקים שמדברים על שיבת ציון זה בשורה, זה ברכה. כן. ואני יכול אולי להוסיף קצת. גם כמו העניין של התשובה, מה שהרמב"ם היה אומר, אני לא יודע אם היה אומר את זה אבל לפי ההסבר שלי פה, שכשאדם חוזר לארץ ישראל, צריך להתוודות, לומר, את הסיבה האמתית. כן. כמו בתשובה, כשאדם חוזר בתשובה צריך להתוודות, אז גם כן בשיבת ציון צריך להתוודות. וזה מסביר הרבה הרבה דברים למצב שלנו היום. יש הרבה שבים לציון, אבל נותנים סיבות לא נכונות לפי [התורה]. אין וידוי אמיתי. מה אני עושה כשאני חוזר לארץ ישראל. זה אולי עוד מצב של תוהו ובוהו, בתהליך של שיבת ציון.

טוב. אז אני ממשיך.

ישיבת ארץ ישראל היא מצווה כללית כדברי חז"ל ששקולה מצוות ישוב הארץ כגד כל המצוות שבתורה. הרמב"ן קובע שישיבת ארץ ישראל היא אחת מתרי"ג מצוות מן התורה. מי שאינו יושב בארץ ישראל עובר על מצווה של תורה. אני לא זוכר אם הרב ידייק על הנקודה הזו שאני רוצה להסביר. כל עוד יש מצב שאין אפשרות אז הוא אע"פ שהוא מצווה, אם אין אפשרות לבוא, אין לא חטא, אבל מיד כשיש אפשרות – הוא תחת החובה, הוא חייב מזה. ואני זוכר שנתן פעם דוגמה פשוטה מאוד. כיוון שבארצות אשכנז היו תקופות שזה היה קשה מאוד למצוא אתרוג בסוכות, אז מי שאינו מוצא אתרוג, אע"פ שיש חובה שיהיה אתרוג בלולב, אם אין אפשרות, אז אין אפשרות. אבל מיד כשיש אפשרות למצוא אתרוג – חוזרים תחת החובה. הבנתם את העניין?

קהל: שאלה,כתוב שמצוות...

מניטו: לא הבנתי.

קהל: שמצוות ישוב א"י שקולה כנגד כל המצוות. אבל זה גם כתוב ב...

מניטו: בהרבה מצוות.

קהל: אז איך מבינים את זה באמת, אם זה שקול כנגד, נגיד למשל מצוות ציצית שהיא גם כן שקולה לכלל המצוות. זה קשה להבין.

מניטו: לא. פה הקושי, ואני אחזור על זה. חשבתי על זה מיד אבל לא רציתי [לעוות]. פה הקושי זה שיש פה ייחוד של מצוות ישיבת ארץ ישראל לפי השיטה של הרמב"ם. כן. מכיוון שזה מצווה כללית הוא לא מונה אותה. אבל יש הרבה מצוות שהגמרא אומרת שהיא שקולה כנגד כל המצוות והוא מונה אותן. כן. פה יש איזה קושי מסויים.

קהל: בתוך תרי"ג מצוות?

מניטו: בתוך תרי"ג מצוות. כן.

ולכן אפשר לומר שיש מדרגות בכלליות של מצוות אלו. זאת אומרת, ישיבת ארץ ישראל היא מן אותן המצוות היותר כלליות. כל מצווה שקולה כנגד כל התורה כולה. זה הכלל.

כשאתה עוסק במצווה אחת אז באותו רגע, מבחינת מעשה המצווה באותו רגע, אתה מקיים את התורה כולה. כן. זה מה שצריך להבין. אבל צריך ללמוד את כל הדוגמאות האלו, את כל המקורות האלו, לפי הסוגיה שלהם בגמרא. מכיוון שיש מצבים שצריך ל...איך אומרים... לשבח מצווה מיוחדת, ולכן אמרו ששקולה כנגד כל המצוות. יש מצבים שדווקא צריך לשים דגש על אותה מצווה. מכיוון שהיו, ההיסטוריה של עם ישראל היתה קשה מאוד, שהיו תקופות שהיו בקשיים גדולים כדי לקיים מצווה מיוחדת זו, לכן החכמים הדגישו את החשיבות של דווקא אותה המצווה ואמרו 'שקולה כנגד כל המצוות'. וכל נושא הוא נושא של חכמת התורה בפני עצמו אבל לפי דעתי הכלל הוא, הכלל של כל המקורות האלו, שכל מצווה ומצווה אפשר לומר ששקולה כנגד כל המצוות כשאתה מקיים אותה לשמה. כן.

אפשר אולי לקשור את זה לכלל של כל ישראל ערבים זה לזה. שכשכל אחד מסוגל לקיים מצווה אחת באמת לשמה, הוא עושה את זה בשם כל ישראל. כי, טוב זה מובן, כן, אדם שהוא נאמר, באופן טריוויאלי אולי, משוגע לדבר אחד בתורה, הוא מקיים את זה ממש לשמה, אז בשבילו, המצווה שקיים שקולה כנגד כל המצוות כולן.

טוב. ישיבת ארץ ישראל היא מצווה כללית, כדברי חז"ל ששקולה מצוות ישוב הארץ כנגד כל המצוות שבתורה. יתכן מאוד להוסיף הסבר אחר, שזה מצווה שדרכה אתה בא לקיום כל שאר המצוות. אבל לפי דעתי זה מיוחד לאותה מצווה. כן. ובפרט לפי דעת הרמב"ן, כי דווקא בפרשת בחוקותי אומר שלא רק מצוות התלויות בארץ אין להן הטעם שלהן רק בארץ, אלא כל המצוות כולן, ולמה אנחנו ממשיכים לקיים אותן בגלות - כדי לא לשכוח אותן. הוא מביא את זה שם. ולפי דעתי לא כדאי לומר את זה בפני קהל שיהודי מהגלות, מכיוון שחבל, זאת אומרת למנוע מהם השמחה של המצווה.

קהל: אז אולי זה לא... כדברי חז"ל ששקולה, אולי זה לא כ"כ מתאים בסופו של דבר הראיה שהרב מביא כדי לומר (לא ברור) לכאורה אנחנו יודעים שיש עוד הרבה מצוות שהן שקולות כנגד כל המצוות שבתורה. אז אולי ההוכחה או הציטטה שהוא מביא ששקולה מצוות ישיבת ארץ ישראל לא כ"כ מתאים.

מניטו: הבנתי. הבנתי.

קהל: בסופו של דבר.

מניטו: לכן צריך לעיין קצת במקור שלו.

קהל: בספרי. טוב הוא מביא רק את מה שכתוב שם.

מניטו: כן. נו, "ישיבת ארץ ישראל היא מצווה כללית", זה מובא מה'אור החיים', ואח"כ המקור הוא בספרי. כן. טוב, אתה צודק, יש פה איזה בעיה. אולי זה יחזור אח"כ. כן.

הרמב"ן קובע שישיבת א"י היא אחת מתרי"ג מצוות מן התורה. מי שאינו יושב בא"י עובר על מצווה של תורה. כל עוד שאינו במצב של אונס. כן. יחד עם זה כותב הרמב"ן שנצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן האל יתעלה לאבותינו לאברהם יצחק ויעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה. ויש גם כן אותו דיוק גם אצל הרמב"ם. אלו שני צדדים של המצווה. המובן של לא נעזבה לשממה הוא ישוב הארץ. לא נעזבה ביד זולתינו מן האומות פירוש שיהיה שלטון ישראל על הארץ. ברוך הוא, לא, בעזרת ה', סליחה, בעזרת ה' בימינו, יש לנו במידה מסויימת, זה היה אחרי התקומה. כן. יש לנו במידה מסויימת שלטון על הארץ. מה זה מידה מסויימת – על חלק מן הארץ, וגם כן מידה מסויימת כי מדובר בשלטון ישראל על ארץ ישראל, אבל כל עוד שהממשלה היא, המדינה, סליחה, היא משועבדת במידת מה לזרים, אפילו תלויה לעזרה כספית של הזרים, זה לא שלטון אמיתי עוד. כן. ויש מאמר ארוך של הרב חרל"פ שהיה תלמיד חבר של הרב זצ"ל. האב, כן. שמסביר את זה ככה - שלטון אמיתי – כשיש עצמאות כלכלית. ולא הגענו עוד לאותם.. ולפי דעתי זה נושא בפני עצמו, אני חושב שזה רק תלוי בעם היהודי. יש ביכולתו של העם היהודי שתהיה עצמאות כלכלית בישראל. אבל אנחנו רק בהתחלה של התחלה של המודעות הזו.

בעז"ה בימינו יש לנו במידה מסוימת שלטון על הארץ וידינו תקיפה. זכינו בכך בחלק חשוב של גאולה. זה החידוש. מצב זה הוא יותר מאתחלתא דגאולה, הוא כבר ניגוד גדול לגלות. בכל פעם היה חוזר, ואני גם כן משתמש בזה מכיוון שלפי דעתי זה הסבר חשוב להבין אותו. כי אלפיים שנה של גלות מוחלטת, זה ארוך מאוד. וכנגד אלפיים שנה של גלות מוחלטת, מה שמתחיל עכשיו פה בארץ ישראל מבחינת הגאולה, זה יותר מאתחלתא, זה ניגוד ממש לגלות. כאילו יש מצב פרדוקסלי כזה. מצד אחד יש סוף גלות מוחלט לישראלים, אע"פ שהגלות ממשיכה בדרך כלל. ולכן גבי העם היהודי בכללו אפשר להשתמש במושג של אתחלתא דגאולה, אבל אלו שנמצאים כבר באותה אתחלתא – זה גאולה שלימה. לא שלימה. זה גאולה גמורה. לא שלימה אבל גמורה. זה מובן? אבל כמחנך אולי אני אומר את זה לפי הניסיון - יש גם בזה שלבים מאוד. אני רואה את זה בעיקר דרך הניסיון של מעיינות, גם זה לוקח הרבה זמן של שלבים, להשתחרר לגמרי מהקשר לזהות הגלותית. זה מובן, כן?

אבל אני חושב שהוא היה מדבר, הוא היה חושב על ה... איך אומרים... לאו דווקא צברים, אלא אלו שכבר הגיעו, לפי המושגים שלי, לזהות העברית, למעלה מהזהות היהודית הגלותית. הבנתם את ה...

קהל: איזה זהות זאת, הזהות העברית, הזהות הישראלית?

מניטו: כן. זהו זה. נאמר. זה זה הנושא. ופה זה קשור לבעיה אחרת. לכאורה רחוקה אבל קרובה מאוד. כל העניין של אשכנזים וספרדים.

קהל: זה השאלה שלי!

מניטו: זהו. הבנתי [צוחק]. כן. למעלה מכל הפרובלמטיקה הזו של תימנים, ספרדים, אשכנזים, איטלקים וכן הלאה, יש העברי. כן. והמהפך בזהות, מן הגלות לגאולה, זה ממש, והדוגמה היא באברהם אבינו, ל... הניתוק

קהל: לא האשורי?

מניטו: לא. העברי. העברי. אברהם העברי. אבל אברם זה היה עוד שם ארמי. כן. אברם. אברהם – העבריות שלו התגלתה. אז נקרא אברהם. כן. זה המוטציה הזו, ואני מחפש מילה בעברית, לא רוצה להשתמש במוטציה, כי בתורת האבולוציה יש משמעות אחרת. כן. אבל הבנתם. מה?

קהל: [אמירה לא ברורה הגוררת צחוק בקהל]

מניטו: זה גם כן. לא זה משהו יותר מורכב, ופשוט בבת אחת. איזה זהות שהיתה ממש הנקודה האמצעית הכי הכי טמונה בחלק הכי מרכזי והכי אפילו תת הכרתי שמתגלה. זה לא עניין של בכוח ובפועל. כן. זה יותר עמוק מזה. כן.

קהל: עצמאות?

מניטו: עצמות. לא עצמאות. העצמות.

קהל: עצמיות?

מניטו: עצמיות זה משהו אחר. לפי המובן של המילה הקבלית – עצמות.

טוב. ואני חושב שכל הפרובלמטיקה שהיא מציאותית. כן. וחשובה. היא עוד שייכת לפרובלמטיקה של הגלות. כן. ואין פתרון אלא להתעלות למדרגה של עברי, ממוצא זה או אחר, כי יש שלוש עשרה שבטים ושבעים משפחות, וכן הלאה. כן. אבל להתעלות על המדרגה של עברי.

קהל: סליחה...

מניטו: רק דקה. מכיוון ששלושים וחמש שנים, זה כבר שלושים ושש לא? - חמש - זה כלום גבי אלפיים שנה של גלות. אז אנחנו עוד מתפקדים כיהודים. לא במובן של היהדות, היהדות זה עבריות. כן. אין יהדות אחרת אלא תורת משה, ותורת משה נכתבה בעברית. כן [צוחק]. ואחנו עוד מתפקדים כיהודים במובן הסוציו-פוליטי. כן. ומתחילים להיות קצת קצת או קצת יותר, ולהיות צבר זה עוזר אני חושב כן , כעברים. אבל יתכן שאנחנו לא כ"כ מסוגלים בדור שלנו להבין ברורות את ההבדל בין יהודי ועברי. אבל אני משוכנע שהנכדים שלנו, הדורות הבאים, יגלו את זה באופן ברור מאוד.

ואני חושב שהדוגמה הזו של אברהם אבינו היא המאפיינת. 'אברם – אברהם'. יש גמרא בברכות, למדתם את זה. אברם – אב לארם, אברהם – אב לכל העולם כולו, אב המון גויים. כן. זה זהות, אותה זהות אבל אחרת לגמרי. זה מובן קצת? אז, אני חושב שהמצב, נאמר, מכיוון שנשאלת השאלה, המצב של... העולם האשכנזי הצליח יותר מהר ליצור טיפוס של ישראלי ממוצא אשכנזי. כן. כבר הבריא. אני חושב שזה צריך להגיע גם בעולם הספרדי. כן. לעברת את הספרדיות.

קהל: אהה, אז יהיו שוב שני אבטיפוסים?

מניטו: כן. למה לא? שלוש עשרה יהיו. למה רק שניים?! שלוש עשרה. ולאחד את כל זה.

קהל: אז אח"כ צריך להיות אבטיפוס מעל השלוש עשרה האלה?

מניטו: אני חושב שכבר באופן פרטי יש הרבה יחידים מהספרדים שהצליחו את זה. אבל זה עוד לא הגיע למצב של חברה שלימה. כן. אז, אצל האשכנזים, ויש נסיבות לזה, יש הסברים לזה, זה כבר בבחינת חברה, בבחינת טיפוס כללי. כן. אז זה מה שצריך להיות היעד של הספרדים כשלב ראשון. ואח"כ למזג את זה... את השניים. כן.

אני רוצה לצטט פה מי שהיה הנשיא הגדול של הספרדים, מר אלישר זכרונו לברכה. כן. אליהו אלישר. זה אליהו? כן. ושהוא אמר את זה ככה. מדברים על מיזוג גלויות. כן. אבל פה זה לא ברור. אני רוצה לומר שקר. אין מיזוג גלויות. יש שלב ראשון שהוא קיבוץ גלויות, ואח"כ, אחרי השלב של קיבוץ גלויות, מיזוג גלויות. אבל למזג בכוונה להפוך את כולם לישראלים ממוצא אשכנזי – זה לא מיזוג גלויות. אז צריך לעשות את הקיבוץ גלויות, וכל אחד יחזק את המורשה שלו ואח"כ למזג. זה שלב אחר. הבנתם את העניין?

קהל: היציאה מהגלות כאילו התגלות, וכל אחד צריך להתגלות.

מניטו: יפה. המהר"ל אמר את זה.

קהל: כן?

מניטו: כן.

[צחוק בקהל]

ואני חושב שהטעות תהיה לחשוב שלעברת את הספרדיות זה לאשכנז אותה.

קהל: אבל... [לא ברור]

מניטו: לעברת. אני אתן דוגמה, כשהייתי עוד המנהל בפועל בסאנטרז'י, שמה, ברוקה, אז יסדתי כמה חוגים של שפות יהודיות, לדינו, יהודית ערבית, ידיש וכן הלאה. אבל בתנאי, וזה כתוב בפרוטוקול שמה, בתנאי שיהיה אולפן בעברית. אם יש אולפן בעברית, אז ידיש, לדינו, יהודית ערבית - זה עושר של ערכים. אבל בלי עברית – זה עבודה זרה, כל אחד חוזר למקור שלו - גרמני, ערבי, הבנתם את העניין. אז צריך לגלות את המימד העברי שיש בספרדיות, ולא הספניולי ולא הערבי ולא... הבנתם את העניין?

אני חושב שהאשכנזים התקדמו קצת יותר מהר בזה, מכיוון שפשוט הם יסדו את מוסדות המדינה ולכן השתמשו בתקציבים ראשונים. כן. [בחיוך]. אבל זה היה [לא ברור]. כן.

לא להתמיד בספרדיות גלותית. כן. כמו שעושים למשל כמה חוגים אצל האשכנזים שלא רוצים לשמוע מהעברית אלא ממשיכים להיות הונגרים, רומנים וכן הלאה. כן. אלא לעברת את זה [לא ברור]. כן. זה יקח תהליך. כן. זה יקח זמן.

קהל: זה לא ברור ל... [לא ברור]

מניטו: זה הויכוח שהיה לי בועידה לחינוך דתי במשרד החינוך. היום שהחלטתי איך אומרים לזרוק את הדלת. איך אומרים את זה.

קהל: לטרוק

מניטו: לטרוק את הדלת. כי לא רצו לשמוע מזה. כן. הבינו מה שאני אמרתי. לא רצו לשמוע מזה.

והעניין הוא ברור מאוד. לא להוסיף דברים פולקלוריסטיים בתוכנית הלימודים בסגנון אשכנז, ולהוסיף כמה קטעים בפרקים, אה איך אומרים 'אפנדיקס'?

קהל: נספחות.

מניטו: כן. נספחות של פולקלור. כן. לא! אלא לתת אפשרות לעדה הספרדית ליצור ישראלי ממוצא ספרדי, בעברית, לא בסגנון האקזוטי פולקלוריסטי של ארצות הנכר. זה העניין. הבנתם...

קהל: [שאלה – לא ברור]       

מניטו: אז זה מתחיל בגן ילדים ומסתיים בבית מדרש לרבנים. ולפי דעתי, זה התכנית שאני הצעתי להם, והם פחדו. כן. לפי דעתי צריך להתחיל בבת אחת. בגן ילדים ובבית מדרש לרבנים. וכל מה שיש באמצע זה יבוא באופן טבעי. אתם מבינים את זה?

קהל: מעניין פעם לקרוא מה גם הרב צבי יהודה הכהן קוק וגם אביו... כבר היתה קהילה ספרדית מאוד חזקה בתקופת אביו, איך הם התייחסו לשאלה הזו? ואני בטוחה שהם כתבו על זה.

מניטו: טוב. טוב. פה יש בעיה. פה יש בעיה. פה יש בעיה. אני חושב שאפילו במרכז הרב לא היו מודעים לחשיבות של הבעיה. ועכשיו החולשה אולי של אותו זרם, שאני משתייך לו כן, זה שעוד לא מסוגלים להבין את החשיבות ועומק הבעיה הזאת. כן.

ברור ששבט יהודה צריכה להיות בראש. כן. אבל מי זה שבט יהודה? האשכנזים אומרים - זה האשכנזים, אבל הספרדים אומרים - זה הספרדים – תיקו [צוחק]. יש לי דעה על זה. אתם מנחשים איזה דעה [צוחק], שמי 'אשכנזי' אני יכול להרשות לעצמי.

אז נמשיך קצת ב...

קהל: אני רוצה לשאול שאלה. השאלה היא, הרב קוק עצמו מתייחס לעניין הספרדים והאשכנזים ב'שתי בתי ישראל'. מניטו: אבל רק בשיטת הלימוד. קהל: לא. לא. אז זו השאלה שלי. אם אתה דיברת על העניין הזה עם הישיבה עם משרד החינוך ואתה הצעת להם תוכנית לימוד שתהיה... מינטו: לא. לא. תכנית חינוך. קהל: כן. תכנית חינוך. אז איך אנחנו מתחנכים – ע"י דרכי לימוד, דרכי לימוד כאלה או כאלה. ושם הוא מדבר על דרכי לימוד...

מניטו: לא. לא. צריך לייסד מוסדות. מוסדות, אני לא רוצה לומר על טהרת הספרדיות, אלא על טהרת הספרדיות בעברית. וזה, צריך לעבוד על זה. לאשכנזים היה להם אולי מאה שנה של... 'אברנס' איך אומרים את זה? מאה שנה של קידום. כן. ואחרי ה... כי זה עשה רושם כשעזבתי בכעס את משרד החינוך, מכיוון שאני, אני צריך להסביר לכם את הרקע אף על פי שמדובר בעצמי, שקיבלתי מינוי אישי משר החינוך שהיה בזמנו יגאל אלון, מחוץ לכל מפלגות, אם זה מפד"ל אם זה אגודה אם... מינוי אישי כדי להיות ב, כדי להכין תכנית לזה. וכשנוכחתי לדעת שהזמן לא היה מבושל, שממש לא רצו לשמוע מזה, ופחדו מזה, אז הטלוויזיה ביקשה שאני אתראיין על זה, ובאמצע הראיון קטעו את הראיון, כשהגענו לעניין של המוסדות, ואני אמרתי, אפילו תנועת נוער של נוסח ספרדי, קשורה לתנועות הנוער של נוסח אשכנזי, אבל הנוסח שיהיה ספרדי. כששמעו את זה תקעו את הכל.

כי פה יש בעיה. כי פה יש בעיה חברתית ממדרגה ראשונה, אף על פי שיש הרבה משפחות שמסתדרים, אבל ברוב המשפחות של עדות המזרח, הילדים לומדים את הנוסח האשכנזי, ההורים ממשיכים בנוסח שלהם, ויש משבר במשפחה. וזה לא רק עניין של נוסח, כל ההתנהגות, כל דרכי החשיבה גם כן.

ולכן צריך שדור שלם יתמסר לזה, לתת לאותה העדה המוסדות שיאפשרו לה להחזיק ב..., אה זה מה שאמר אלישר, שבמקדש היו שני עמודים, יכין ובועז. כן. אז הוא נתן את זה כדוגמה, יכין זה אולי האשנזים בועז זה הספרדים, או ההפך זה לא משנה. אבל אם עמוד אחד הוא חזק ועמוד שני חלש כל הבניין מתמוטט ולכן צריך להחזיק את החלש. אבל זה רק שלב ראשון. ואח"כ לאחד את הכל. לעברת את הכל. הבנתם את ה... טוב. אני חושב שזה ברור. אולי זה עוד לא הזמן אבל נגיע לזה. זה...

טוב. אז נמשיך. איפה הגענו?

קהל: "חז"ל הודיעו לנו". פסקה רביעית.

מניו: אה כן. חז"ל הודיעו לנו אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד. וזה הולך לפי שיטת הרמב"ם כן. בפרק שתים עשרה בעיקר. יש לי חידוש על זה. על המימרא של הגמרא. אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד, לפי הפשט זה - אין הבדל בין עולם הזה ותקופת ימות המשיח, יש רק הבדל אחד שיעבוד מלכויות בלבד. כן. אבל אפשר לפרש קצת אחרת. אין בין תקופת העולם הזה ובין תקופת ימות המשיח אלא תקופה שנקראת הפסק של שעבוד מלכויות. בין בין. בין התקופות.

קהל: שעבוד מלכויות.

מינטו: לא. אבל הכוונה בגמרא זה הפסק של שעבוד מלכויות.             

קהל: ובפירוש הראשון.

מניטו: גם כן. גם בפירוש הראשון. גם בפירוש הראשון.

קהל: בשני.

מניטו: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד. שבימות המשיח לא יהיה שעבוד מלכויות. זהו.

קהל: זה הפירוש הראשון.

מניטו: גם בפירוש השני. אני אסביר את זה.

קהל: בין between לא בין...

מניטו: אז בתקופה הזה, ההבדל, זה רק שעבוד מלכויות, כבר אח"כ בימות המשיח יהיו עוד דברים. זה מה שרציתי להגיד.

וזה מחלוקת בגמרא, גם בברכות גם בסנהדרין.

אז נמשיך. פה הוא משתמש בהסבר הראשון. כן. זאת אומרת, מיד כשנפסק שעבוד מלכויות, זה התחלה של הגאולה. כן. ואני ציינתי פעם שצריך להבחין בזה שזה היה כלל עולמי. כן. באותה תקופה פסק השעבוד מלכויות בישראל, וזה מתחיל להיפסק גם בכל העולם כולו. כל המלכויות כבר מתחילות ל... מתחיל. זה מתחיל קצת... זה אותה תקופה...

ביטלנו שעבוד מלכות זרה על השטח הגאוגרפי שלנו ובכך אנו שייכים לימות המשיח. בוודאי שעוד לא הגענו לשלמות, לגאולה השלימה. המובן השלם של גאולה יופיע כאשר רוב מיליוני היהודים יישבו בארץ. פה יש עוד מימד אחר וזה מובן. כן. כאשר רוב מיליוני היהודים יישבו בארץ. הכוונה ש... ותזכרו שהיה בשנת תשכ"ג, זה היתה תקופה של שפל בעליה. כן. והוא אומר דבר פשוט, כשיהיו הרבה יותר יהודים על הארץ.

קהל: יותר מחצי העם...

מניטו: בארץ. לא זה דעה אחרת. כן. הוא פה מה שהוא אומר זה יותר פשוט - 'רוב מליוני היהודים'. אז, אח"כ נגיע לשאלה השניה שהיא קצת יותר, אהה, עניין יותר עוד חשוב.

שאלה: האם אין גם צורך שישראל ישובו בתשובה?

כי בהסבר הראשון הוא אומר, הסימן הברור שאנחנו נמצאים כבר, שייכים לימות המשיח זה הפסק שיעבוד מלכויות. כן. אבל פה "האם אין צורך שישראל ישובו בתשובה".

התשובה: כאשר רוב ישראל יישבו בארץ ישראל, אז גם יחזור המצב הנורמלי שלנו מבחינה רוחנית. הישיבה בארץ. ופה אני חושב שהמקור זה בעיקר הנבואה של יחזקאל הנביא. כן. בפרקים השלושים. כן. ביחזקאל הנביא זה ברור מאוד. קודם כל החזרה לארץ. ובארץ 'אשלח את רוחי' 'מים טהורים' וכן הלאה.

הישיבה בארץ של אלה השייכים לה עפ"י דבר ה' היא כבר תיקון. שיביא את התיקון הרוחני, ולא להפך, שהתיקון הרוחני יקדים. פה זה חשוב מאוד, זה כל שיטת הרב היא פה. כן. ולכן צריך להבין את החשיבות העניין כשאנחנו בויכוח עם הרבנים של חוץ לארץ. הם טוענים, אעפ"י שאני לא משוכנע שהם מאמינים בדבריהם עצמם. כן. הם טוענים צריך קודם כל התיקון הרוחני בגלות, ואח"כ המתוקנים האלו יבואו כאן. כן. ואני חושב שצריך להבין שזה לא מציאותי, לפי מה שמסביר הרב. כי אנחנו רואים בפירוש שאעפ"י שהמצב עכשיו הוא ככה, שרוב העולים באים ממוטיבציה רוחנית, אבל זה לא אומר שהם באים בתיקונם הרוחני. כן. שהשלב הראשון, וזה יהיה עוד הרבה הרבה זמן, שקודם כל - חזרה לארץ, דתי או לא דתי. ולכן פה יש כבר ויכוח עדין מאוד. כן. יש הרבה דתיים שלא מסוגלים להבין את זה. הדחיפות של החזרה כשלב ראשון. ולכן צריך להקים מוסדות לעולים אפילו בלי שום יעד של רוחניות בשלב הראשון. הבנתם?

בסוף התורה, בפרשת ניצבים, מתואר מהלך הגאולה והתשובה. קודם כל יתגלה ושבת עד ה' אלוקיך. פה יש דיוק של הרב אהה אהה מדיוק מאוד. יש שני ביטויים באותה פרשה. ושבת עד ה' אלוקיך ואח"כ ושבת אל ה' אלוקיך. זה מדרגות. אז פה הדיוק הראשון זה ושבת עד ה' אלוקיך.

תשובה שאינה שלימה, התעוררות של תשוקה לארץ, ומתוך כך ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך. ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוקיך שמה. והביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשת. והטיבך והרבך מאבותיך. ופה אין שום רמז לרוחניות. זה השיבה הפיזית. כן. יציאת מצרים פשוטו כמשמעו. הבנתם את העניין? זה המדרגה הראשונה.

ואחרי קיבוץ גליות ישוב הארץ וירושת הארץ, יופיע התיקון של מילת הלב. ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך. זה בא אחר כך. והתשובה השלימה בשמירת מצוות וחוקים כי תשוב אל ה', אל ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך. זה תהליך שנמצא כבר בפרשת נצבים. זה מובן? אם היה לנו מספיק זמן, היינו לומדים את זה בטקסט, אבל תקחו את פרק ל' בפרשת נצבים, ואתם תראו לפי המדריך הזה. כן. את השלבים האלו. קודם כל ושב ה' אלוקיך את שבותך, אח"כ ומל ה' אלוקיך, ואח"כ כי תשוב אל ה' אלוקיך.

גם בזמן עליית עזרא רבים מן עולים לארץ היו עבריינים על איסורים חמורים שבתורה, ובכל אופן אורה של גאולה הופיעה על ידם, ואח"כ אורה של תורה. על אחת כמה וכמה בדורנו בו הקיץ הקץ. הבנתם את זה? זה פשוט, זה ברור. אח"כ... הנבואה של יחזקאל. כן.

קהל:...את העבריינים בחוץ לארץ...

מניטו: יתכן מאוד שהעבריינים האמיתיים שפה מדובר פה – יורדים מעצמם.

קהל: כאשר הוא כותב על נושא העבריינים מניטו: זה לא עבריינים במובן של זה. קהל: זה לא עניין של פשע. מניטו: ברור. זה עבריינים. קהל: ...לא ידעו, היה נישואי תערובת לא ידעו מה זה סוכות לא ידעו מה זה כשרות. מניטו: ברור. ברור. וזה הכוונה פה של הרב גם כן. זה ברור.

אז. מארבע רוחות בואי הרוח.

שאלה: אם כן, איך אפשר להסביר את העובדה שתנועת הגאולה המעשית בדורנו, של עליה לארץ ישובה וכיבושה, לא יצא מתוך החוגים הדתיים? זו שאלה ברורה כן.

תשובה: קודם כל, מבחינה הסתורית מדויקת, תנועת הגאולה בימינו, לא התחילה מהרצל אלא מחיבת ציון אשר בראשה עמדו תלמידי חכמים גאונים וקדושים, כמו הרב צבי הירש קלישר והרב אליהו גוטמכר. רוח ה' לבשה אותם 
[הפסקה בהקלטה]

...פלאים. וריבונו של עולם גלגל וסיבב את העניינים מכל מיני כיוונים וצדדים. מארבע רוחות בואי הרוח. לא רק מ... זה, זה יפה כן. הרוח באה מכל הצדדים. גם מצדדים של חומר, מצדדים של אנטישמיות, מצדדים של התעוררות לאומית של עמים אחרים וגם דרך הצדדים החילוניים של עם ישראל. זה ברור? כן.

אח"כ גאולה דרך הטבע. שאלה: אם כן איך אפשר להסביר את העובדה ש... לא. לא. סליחה.

צריך להתבונן בהיסטוריה מתוך אמונה ולהכיר שריבונו של עולם הוא המסבב את כל הסיבות. בגמרא אנו מוצאים הגדרה של חז"ל – אמר ר' אליעזר: מאי דכתיב כי מי בז ליום קטנות – מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבוא. זה בסוף גמרא סוטה. קטַנוֹת שהיה בהן שלא האמינו בקדוש ברוך הוא.

קהל: אומרים קַטנוּת

מניטו: לא זה הלשון המודרנית קַטנוּת. אבל פה הוא חוזר על קטַנוֹת של הפסוק.

למה שולחן צדיקים ואנשי תורה מתבזה – כי הם צדיקים שאינם מאמינים, זה לשון הגמרא. צדיקים שאינם מאמינים. זאת אומרת, שומרי מצוות, מקיימי מצוות, אבל לא מאמינים באמונה היהודית. לא מדובר פה באמונה של מציאות ה' אלא באמונה השייכת להבטחות לעם ישראל. כי הם מסתכלים על הדברים מתוך קטנות. ורש"י מסביר קטנות אמונה ואינם מכירים שמה' יוצאים כל מאורעות ההיסטוריה.

אז פה מופיע, אני זוכר כמה פעמים שהיה מדבר על זה, ביטוי חריף מאוד - צדיקים שאינם מאמינים. צריך לזכור את זה.

כאשר מתרגלים לרעיון שגאולת ישראל וביאת המשיח צריכות להיות תהליך ניסי שמיימי על טבעי, אז אין רואים את יד ה' הפועלת דרך כל הסיבות. הגאולה לא חייבת להיות דווקא ניסית ולא חייבת להיות דווקא טבעית. גם הנס וגם הטבע שייכים לריבונו של עולם. הרמב"ם מסביר שגם הופעת המשיח היא תהליך טבעי שמתגלה מתוך קיבוץ גלויות ואפילו מלחמות. גם גאולה שבאה דרך הטבע מן השמים היא. וזה דבר של אמונה.

בעל הבית דוחק.

בוודאי שהגאולה עדיין לא שלימה. אנשי תורה רבים הסתייגו מן הציונות ואף לחמו נגדה, מפני שהם רצו בגאולה שלימה מיד. עכשיו. כן. הם תפסו את המושג של גאולה כעובדה מושלמת מתחילתה ולא כתהליך שיש להשלים אותו. לכן לא יכלו לתפוס איך הגאולה התרחבה לצדדים אחרים לא דתיים אפיקורסיים וחופשים וכן על צדדים טבעיים ארציים. לעומת שלא יעלו כחומה ושלא ידחקו את הקץ אומנם לשון הגמרא אינו של ידחקו את הקץ אלא כפי שמסביר רש"י שלא ירחקו את הקץ בעוונם, ורק בלשון אחר הוא מוסיף, שלא ירבו בתחנונים כל כך יותר מידי. לשון ידחקו. אבל יש להכיר שלא אנחנו בשר ודם דוחקים את הקץ אלא ריבונו של עולם הוא הדוחק, בעל הבית דוחק. אתם זוכרים את המשנה באבות כן. ולא אנחנו הפלנו את החומה, אלא ריבונו של עולם הוא שהפיל את חומת הברזל שהפסיקה בינינו ובין ארצנו בהפילו את שלטון הגויים שעליה. וקול אלוקים חיים הוא הקורא אלינו עלה.

עליית כולם.

שאלה: אבל יהודי חילוני שעולה לארץ אינו עושה זאת מתוך כוונה לקיים את דבר התורה, בכוונה לצאת... זה הוידוי שאמרתי על הרמב"ם כן. כל יהודי שעולה לארץ, זה התשובה, מקיים מצווה מן התורה, אין זה משנה אם הוא דתי או לא. אם הוא יודע שזו מצווה או מקיים מצווה זו בלי כוונה. ביהדות יש גם מקום למצווה בלי כוונה. לעומת זאת כל היושב בחוץ לארץ, גם אם הוא דתי, עובר עבירה, ועבירתו עבירה וודאית, מכיוון שהוא אינה עושה אותה בלי כוונה, שהרי יודע הוא שזו עבירה [צוחק].

טוב, נמשיך.

לכן קודם לכל הוא קיבוץ הגלויות, קיבוץ מכל הגלויות, וקיבוץ כל היהודים, בין בריאים בין חולים, בין מאמינים בין כופרים. להיות דתי היום הוא קודם כל להיות בארץ ישראל. כל יהודי שעולה לארץ מחזיר יחד איתו לציון משהו מן הגלות שהיה עם העם בגלות. אני חושב שהכוונה משהו מן השכינה שהיתה בגלות עם העם שבגלות. כל יהודי נוסף שעולה לארץ ישראל, כל עץ נוסף שניטע באדמת ישראל הוא עוד שלב רוחני, עוד מדרגה בגאולה, כמו שכל הוספה בלימוד תורה, כל הגדלת התורה והאדרתה, להגדיל תורה ולהאדיר כן, ע"י ריבוי ישיבות, הוא עוד שלב בחזרת השכינה לציון.

שאלה: כל עוד יש יהודים שנותרו בחוץ לארץ, האם אנו עדיין בגלות?

תשובה: לגבי כל פרט ופרט, לגבי כל יחיד ויחיד, יתכן שהוא עוד נמצא בגלות. אבל במובן כלל ישראלי הרי קיבוץ הגלויות, בנין הארץ והקמת מדינת ישראל סילקו במידה גדולה את פגם הגלות. הגאולה נפגשה עם הגלות וגברה עליה. יש כבר תיקון מסויים, אומנם לא שלם.

את פגם הגלות אי אפשר לבטל מתוך מלחמה נגדו, הוא דומה לצל שאי אפשר לבטלו ע"י מחיקה, אלא רק ע"י אור, ככל שיתעצם אור הגאולה כאן בעוצמה רוחנית קדושתית וגם פוליטית חומרית, כך יעלם פגם הגלות שם.

ועכשיו הסיכום, גלות היא הפך המצב הטבעי לנו, לשבת בארצנו ולהיות עצמאיים. ואנו נצטווינו לשבת בארץ וליישב אותה ושתהיה תחת שלטוננו. סילוק שעבוד זר שייך לימות המשיח, לכן כבר זכינו לחלק חשוב של הגאולה, יותר מאתחלתא דגאולה. אבל לגאולה שלימה נזכה רק בישיבת רוב ישראל בארץ ישראל.

התיקון הרוחני יבוא מתוך ריבוי ישיבת ישראל בארץ. ולא להיפך. מתוך תשובה שאינה שלימה, עד ה', של התעוררות התשוקה לארץ יופיע קיבוץ גלויות, בנין הארץ וירושתה, מתוך כך מילת הלב ותשובה שלמה אל ה'. גם בזמן עליית עזרא התברר שגאולה קודמת לתשובה.

ההתעוררות לקיבוץ גלויות ובנין הארץ לא התחילה מהרצל, אלא מתלמידי חכמים. ואח"כ התרחבו העניינים.

בפלאי פלאים של ריבונו של עולם, מסבב הסיבות, מופיעה הגאולה מכל הצדדים, אנטישמיות, תנועות לאומיות של עמים, תלמידי חכמים וגם אנשים חילונים. מארבע רוחות בואי הרוח.

אנשי תורה מתבזים מפני שהם מסתכלים במאורעות מתוך קטנות אמונה, הם התרגלו לרעיון של גאולה ניסית ואינם רואים בגאולה בדרך הטבע את יד ה' הפועלת בהיסטוריה.

הגאולה אינה עובדה מושלמת מתחילתה, אלא תהליך שמשתלם. והוא מתרחב אל חלקי עם ישראל לא דתיים בדרכים טבעיים שאינם דחיקת הקץ, שהרי בעל הבית דוחק, והוא הפיל את החומה של שלטון העמים שהפרידה בינינו ובין ארצנו, והוא קורא לנו עלה.

כל יהודי שעולה לארץ, גם בלי כוונה לקיים מצווה, הרי הוא מקיים מצווה מן התורה, מהווה עוד מדרגה רוחנית בחזרת השכינה לציון, כמו שאמרנו, לא פחות מכל תוספת של לימוד תורה בארץ. לכן קודם לכל הוא קיבוץ כל היהודים מכל הגלויות, עליית כולם.

יש יחידים שנמצאים עדיין בגלות בתור יהודים, אבל לגבי כלל ישראל כבר נפגמה הגלות ע"י קיבוץ גלויות, בנין הארץ והקמת המדינה. ככל שיתגבר כאן אור הגאולה מבחינה רוחנית וחומרית – יותר יעלם פגם הגלות.

טוב, זה ממש מאמר יפה מאוד.

אז אפשר לסיים פה. יש מנין כן, טוב, אז נגיד קדיש. רבי חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.

מבוא מאת הרב אורי שרקי - מניטו קורא את הראי"ה

         "אמר רבי אליעזר: לא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם"        

                                                                               (עפ"י סוכה כח,א).

           "והיה אומר דברים שלא שמעתם אוזן מעולם"

                                                        (מאמר העתים לרמ"ע מפאנו, פ"י).

תורתו של מו"ר הרב יהודה ליאון אשכנזי זצ"ל, המכונה בפי הכל "מניטו", עדיין מצפה לגאולתה. בעוד שבקרב היהודים דוברי השפה הצרפתית נודע שמו לתהילה, ואף בקרב אומות העולם, נודעה תורתו אך מעט בקרב הציבור הישראלי הדובר עברית. מאחר שבית מדרשו האחרון של הרב אשכנזי – דרך תורת אבותיו מגורי האר"י ז"ל, תורת המהר"ל מפראג, השל"ה ורבי צדוק הכהן מלובלין, ודרך תורת מורו הדגול ר' יעקב גורדין – היה בית מדרשם של הראי"ה קוק ובנו הרב צבי יהודה, ראוי מאוד שמשנתו תיוודע על ידי פרסום שיעוריו על אחד ממאמרי היסוד של תורת הרב קוק, "המספד בירושלים".

נקדים מעט מילות הסבר, על מנת להבהיר לקורא את מהות עניינו של אותו "מספד". הרב קוק עמד, ככל גדולי ישראל שבדורו, מול שתי תופעות ייחודיות, ששינו את כל פניה של היהדות: החילונות והציונות. יש שראו בתופעות אלה תופעות שוליות, שאינן נוגעות ביהדות פנימה. הלא מאז ומעולם היו פורקי עול, ומה בכך אם היום רבים הם מבעבר? גם הרעיון הציוני, הבא להגדיר מחדש את היהדות כזהות לאומית ולא כדת, נתפס בעיני רבים כזר לרוח ישראל, ומשום כך כמי שלא ייקלט בישראל. אחרים קידשו מלחמה נגד שתי תופעות אלו, ואף ראו אותן פעמים רבות כזהות, ולכן משום ששפטו את הציונות כמזימה חילונית שמטרתה לעקור את התורה מישראל. לעומתם, הרב קוק זצ"ל הבחין בכך ששתי תופעות אלה אינן מקריות, ושהן שייכות לעניינה הפנימי של היהדות, בתור השלב הראשון של הגאולה, הידוע במקורות היהדות בכינוי "משיחיות בן יוסף". מתוך כך ניגש הרב לברר ולהבהיר את שורשי יסודות הקודש והחול בישראל ואת המתח הפנימי הקיים, מראשית היווסד האומה ועד עתה, בין שני קווי חיים, של בית יוסף ושל בית יהודה, כשלכל אחד תפקיד שונה: האחד לבנין הגוף הלאומי, והאחד להפחת נשמה בקרבו. דבריו אלו נאמרו כדברי הספד על ד"ר בנימין זאב הרצל, ויש בהם גם שבח וגם ביקורת סמויה כלפי אותו מנהיג דגול, שעליו אמר "שנוכל לראותו כעיקבא דמשיח בן יוסף". הנקודה העיקרית שעליה עמד הרב היא, שרק שיתוף פעולה בין שתי המגמות המשיחיות הוא שיכול להביא לגאולה השלמה, וכשכל אחת מתבצרת בעמדתה, סופה להיכשל, עד שתכיר בערך של חברתה.

החלטתו של הרב אשכנזי זצ"ל להעביר סידרה של שיעורים על מאמרו זה של הרב, נעשתה מתוך ההכרה שאחד המקורות לקרע העמוק הקיים בחברה מסביב לשאלות יסוד של קיומנו, נובע מהעדר בירור תורני מעמיק של מעמדה של הציונות. גם אצל הציבור הציוני-דתי אין הדברים מחוורים כל צרכם. לעיתים קרובות נשמעת פרשנות המבוססת על קריאה שטחית של מאמרו של הרב קוק, שתמציתה היא שאין הציונות אלא מעבר הכרחי ומצער, שיש הכרח לעבור דרכו כדי לבנות את הקומה החומרית של האומה, במילוי תפקידו של משיח בן יוסף, עד שיגיע הזמן שבו הציונות תיכשל וההנהגה תימסר סוף-סוף בידי הדתיים. כנגד ראיה שטחית ודואליסטית זאת, המעמידה את הקודש הדתי ואת החול הלאומי כצוררים זה את זה, מזמין אותנו הרב אשכנזי לקריאה מעמיקה בדברי הרב, כפי שיבואר בהמשך.

מאז הימים שבהם נאמרו השיעורים האלה, עברו על עם ישראל תלאות רבות, שרבות מהן אינן אלא תוצאת המאבקים שאותם מתאר הרב קוק במאמרו, מאבקים המקבלים משמעות מיוחדת לאור הסבריו של הרב אשכנזי. כך שהאקטואליות של הדברים לא פגה כלל וכלל, אלא אדרבא, מתעצמת.

              גאונותו של הרב אשכנזי בהרבצת כתבי הרב קוק באה לידי ביטוי באופן המיוחד שבו ניתח את המקורות. החידוש בדבריו הובלע תוך כדי קריאתו את הטקסט, באופן שבשעת הלימוד נראו הדברים כמובנים מאליהם. רק לאחר זמן, כאשר נוצר המרחק הדרוש להתבוננות, נחשפת הייחודיות שבקריאתו, וההבנה עד כמה, אלמלא עינו החדה, לא היינו רואים בדברי הרב את מה שראה הוא.

מן הראוי היה לבאר במחקר מעמיק את מקוריותו, החדשנית והנאמנה כאחד, של הרב אשכנזי בכל הנוגע ללימוד מקורותיה של תורת ישראל, כך שאין בידינו לצאת ידי חובתנו בהקדמה זו, שמן הראוי שתהיה קצרה. אסתפק רק בהבאת מספר דוגמאות מתוך דבריו. מובן הדבר, שעל מנת לעמוד על שיטתו לאמיתתה, יש ללמוד את הדברים מתוך ההקשר המלא של דבריו מתחילתם ועד סופם, מתוך הזרימה הכוללת של מחשבתו, ולא מתוך קטעי דברים הנטולים מההקשר שבו הם נאמרו. עם כל זה, יש במובאות דלהלן בכדי לעמוד על עוצמת כוח החידוש שבתורתו.

א)          הרב קוק זצ"ל נזקק במאמרו למושגים הידועים אצל חכמי ישראל: משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, על מנת לבאר את מהותה של הציונות החילונית ההרצליאנית כמשתלבת במהלך של משיח בן יוסף. המחשבה המקובלת רואה בשני משיחים אלה שני חלקים של אותה המשיחיות, הזקוקים זה לזה באופן הכרחי.   הרב אשכנזי מחדש שמדובר במקור בשתי שיטות של גאולה, שהיעד הגאולי של כל אחת מהן עומד בפני עצמו. רק המאורעות, הם שכופים בסופו של דבר, את שיתוף הפעולה בין שני המשיחים, כשם שהמאורעות הם שכפו את יוסף ויהודה, שלא מדעתם, להתאחד.

שבט יהודה, הרוחני בטבעו, משול לראש, ושבט אפרים, החומרי-חילוני, משול לגוף. לפי זה, היעד המשיחי של כל שבט שונה משל חברו. היעד של משיחיות שבט יהודה הוא החכמה, כך שהעלייה הרוחנית היא המבחן להצלחתה של אותה משיחיות. לעומתה, למשיחיותו של בית יוסף, המכוונת לגאולת הגוף, לא הרוחניות היא מדד ההצלחה, כי אם אחדות העם, דהיינו איחוד פזורי ישראל לכלל מפעל לאומי אחד, כפי שבא הדבר לידי ביטוי בציונות, כמו שהתפקוד הנכון של הגוף בא לידי ביטוי בתיאום בין האיברים והתאחדותם.

על יסוד זה יש להבין את פרשנותו הייחודית של הרב אשכנזי להלכה ש"מלכי בית דוד דנין, ודנין אותם", אבל "מלכי ישראל לא דנין, ולא דנין אותם". בעוד שלפי הפשט הראשוני של הסוגיה במסכת סנהדרין נראה שדין זה לא נאמר אלא בשל נסיבות שבדיעבד, מפני התקלה שעשויה לצאת מהעמדת מלך לדין, רואה כאן הרב אשכנזי הלכה קדומה שמשמעותה המקורית הייתה שאין להחיל על מלכי בית אפרים את הכללים הנוהגים בבית יהודה. כשם שפרצופי השבטים שונים, כן הלכותיהם שונות. משום כך "מעמידים סנהדראות לשבטים" (סנהדרין פ"א מ"ה), שבהן נפסקת ההלכה לשבט על ידי חכמי אותו השבט, המכירים את אופיו.

• אין חפיפה בין המושגים "יהודה" ו"משיח בן דוד". בעוד שיהודה הוא "לקדשו", עוסק בתחום הרוחני בלבד, משיח בן דוד הוא המאחד את שתי המגמות המשיחיות ליצירה חדשה. אף על פי שאין הדבר מפורש במאמר "המספד", כיוון בזה הרב אשכנזי לדבריו המפורשים של הרב קוק בספר דרשותיו "מדבר שור" עמ' רכ, שראה אור אחרי פטירת הרב אשכנזי.

• החלוקה לבית יוסף ולבית יהודה שייכת במקורה ההיסטורי לממלכת יהודה

ולממלכת ישראל. כשגלו עשרת השבטים, נותרה שארית האומה תחת הדומיננטיות של שבט יהודה לבדו, ומכאן שמה: יהודים. אבל החלוקה הזאת, ההכרחית לקיום האומה, לא בטלה, וקיבלה צורה חדשה בתוך שבט יהודה עצמו, בדמות החלוקה בין הדתיים לחילונים הלאומיים. משל לדבר הוא שכאשר הגוף (עשרת השבטים) חסר, ממלא הראש (יהודה) את תפקיד שאר האברים.

• נקודה יסודית במשנתו של הרב אשכנזי, הלקוחה ממשנתו של מוהרי"ל אשלג,

היא הגדרת היחסים בין הבורא לנברא, על יסוד הנוסחה המוסרית של משפיע ומקבל. העובדה שהנברא הינו ביסודו "מקבל", יוצרת תחרות טבעית בין הנבראים, כשכל אחד רוצה לקבל במקום זולתו. לפיכך, אין השלום טבעי אצל בני האדם, ואין הוא מושג ללא התערבות כלשהי מצד הבורא. הדברים אמורים במיוחד ביחס לשאלת אחדות האומה, ש"כנראה איננה בידינו". למרות עמדה פסימית זו, מאמצי האדם אינם חסרי משמעות, אלא מהווים הכנה לשלום העתידי, על ידי תיקון המידות של כל חלקי האומה.

הרב אשכנזי מוסיף שתיקון המידות ללא אמונה מאבד את העיקר. זו ביקורת על המחשבה הקאנטיאנית-חילונית הסבורה שניתן להפריד את המוסר מהאמונה. זהו רעיון השווה לדברי הרב קוק באורות הקודש ח"ג עמ' טו: "המוסר לא יעמוד ללא מקורו".

• הרב קוק מבאר בהרחבה במאמרו את מאמר חז"ל, שהקדוש ברוך הוא אמר לירבעם בן נבט "אתה ואני ובן ישי נטייל בגן עדן". בעוד שניתן היה להבין שה"טיול" המדובר הוא בגן עדן כפשוטו, כלומר בעולם הנשמות, מבאר הרב אשכנזי שהרב קוק הבין את הביטוי הזה, בהקשר של אגדה זו, כמכוון לימות המשיח ההיסטוריים דווקא, ולא לספירה הרוחנית.

• יש הבדל בין האופן שבו נתפס העיסוק בעניין המשיחי בקרב היהדות הספרדית לבין האופן שבו הוא נתפס אצל קהילות אשכנז. בעוד שאצל יהודי ספרד הוא נשאר חלק מתורת הנגלה (נראה שע"י כך מסביר הרב אשכנזי את היחס ה"ידידותי" יותר לציונות המדינית באותן הקהילות), נשאר העיסוק הזה בקהילות אשכנז בתחום תורת הנסתר (אולי הדבר נובע מדרך תגובה שונה לטראומת השבתאות בשתי הקהילות). את ההבחנה הזאת מסר הרב אשכנזי מפיו של רבי ישראל אבוחצירה, ה"באבא סאלי" זצ"ל. ייתכן שבהקשר הזה אפשר להסביר את הדגשתו החוזרת ונשנית של הרב צבי יהודה קוק לגבי מוצאו הספרדי של הרצל.

• הנצרות היא שיבוש של רעיון משיח בן יוסף. רעיון זה, שפותח על ידי רמח"ל בספר "קנאת ה' צבאות", הורחב הרבה במשנתו של הרב אשכנזי, ואף הוא ראוי לדיון בפני עצמו.

• השפעת המערב על עם ישראל אינה באה לידי ביטוי בחילוניות בלבד. בתוספת נימה הומוריסטית, מבאר הרב שהמערב השפיע על החילונים בתרבותו, ועל הדתיים בדתו... הרב עסק הרבה בבירור המהות המקורית של תורת ישראל, משום ששכבות של תודעה נוצרית חדרו אל ההכרה היהודית במהלך הגלות.

• ימות המשיח הם, ראשית כל, המימוש הפוליטי של היעוד האנושי בהיסטוריה, כתנאי ראשון והכרחי להמשך המפעל המשיחי. הרב אשכנזי ראה זאת כ"הצלחת מהלך התולדות" (סוגיה זו נתבארה בהרחבה בשיעוריו על ספר בראשית, שחלקם ראה אור לאחרונה בספר "סוד העברי"). יחד עם זאת קיימת זהות אנושית, שבתוכה פנימה כבר הושלמה המשימה של ההיסטוריה, והיא התלמיד-חכם. שותפותו במהלך ההיסטורי מכוונת להשלמת הכלל יותר מאשר למען עצמו. על ידי מיזוגן של שתי אגדות חז"ל שכנות זו לזו, על הפסוק "עין לא ראתה", מבאר הרב אשכנזי את זהותו של התלמיד-חכם כמי שהוא שייך בעצמיותו לחיי העולם הבא, מכיוון שכבר קנה את המדרגה של ימות המשיח.

• הביטוי של חז"ל "כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח" מתפרש על ידי הרב אשכנזי כשייך למהותה של הנבואה. כלומר, העיסוק של הנביאים בגאולה איננו מקרי, משום שעניינו של עם ישראל, המגלה באופן מיוחד את הכשרון הנבואי בעולם, הוא להגיע אל הגאולה. כבר אמר הרב צבי יהודה קוק ב"מזמור י"ט למדינת ישראל": "ישראל האמיתי הוא ישראל הנגאל". מאחר והגאולה היא מאורע מדיני ביסודו, מהווה התחייה של הזהות הלאומית, על כל מאפייניה, חלק אינטגראלי של הגאולה. לרב אשכנזי יש ביטוי מופלא בעניין זה, כפרפרזה לרס"ג: "אין אומתנו אומה אלא אם כן היא אומה ממש", מה שמבליט את חשיבות חלקו של בית אפרים, הציוני-מדיני, בגאולה.

• דוגמה לאופן לימודו של הרב אשכנזי את המקורות של חז"ל בנוגע לגאולה, כניתנים לזיהוי במהלך ההיסטורי הממשי, היא התייחסותו החיובית לביאורו מופלא של אחד מהחכמים שאתם בא במגע הרב חיים שבילי, שזיהה את ארמילוס - רומלוס הרשע, המוזכר באגדות על משיח בן יוסף, כמתייחס לגנרל הגרמני רומל, במלחמת העולם השניה.

• הביטוי "מרידה רוחנית" שבו משתמש הרב קוק בפסקה מפורסמת ב"אורות" (אורות התחיה מד, עמ' פד), ושרבו עליו הפרשנויות, מתפרש על ידי הרב אשכנזי כמרידת הרוח נגד החומר.

• יסוד המצוי בכל משנתו של הרב אשכנזי, ובא לידי ביטוי גם בשיעורים שלפנינו, הוא שההבנה הפנימית של פסוקי התנ"ך נעולה בפני בני דורנו. אין להשוות בין ערכי החיים בעידן הנבואה, כשהבורא מגלה את פניו בעולמו, לבין הזמן של הסתר הפנים, שבו האמונה בנויה על הנאמנות לזיכרון החוויה הקדמונית. עם כל זאת, ניתן לפגוש שארית של ידיעה על עולמם של הקדמונים, דרך חכמת הקבלה. הרב אשכנזי הי רגיל לציין במיוחד את הספר "שערי אורה" לרבי יוסף ג'קטיליא, כמפתח לידיעה זו (בקרוב יצאו לאור בע"ה שיעורי הרב אשכנזי על ספר "שערי אורה").

• הרב אשכנזי מדגיש שיש להתבונן בפסוקי הנבואה על מנת להבין את מאורעות זמננו. בבית המדרש התפתחה בדורות האחרונים נטייה מסוכנת, שלא לקרוא את התנ"ך כספר המבאר את ההיסטוריה הממשית. יש אומרים שהדברים נאמרו עבור עולם אחר, כאילו אין עולמנו שבהווה גם כן חלק מעולמו של הקדוש ברוך הוא. אחרים טוענים שאין בידינו לברר את כוונתן של הנבואות, ואין לדעת אם מאורעות זמננו הם אלו שעליהם דברו הנביאים. נגד השקפות אלו, שיש בהן משום ריח של "עזב ה' את הארץ", יצא הרב אשכנזי, מכוח האמונה שדבר ה' נוגע לכל הדורות. לשיטתו, משום כך יש ללמוד את מקורות האגדה שבחז"ל, ובכללן את אלו הנוגעות לענייני הגאולה, באותה הרצינות שבה נלמדות הסוגיות ההלכתיות. כך גם היה רגיל לבאר את דברי רש"י בברכות (ד,א ד"ה זה מקרא) "שמצווה לקרות בתורה" – שיש לקרוא בתורה על מנת להבין את סוד ההיסטוריה, ולא רק כחלק מסוגיה ההלכתית.

• הרב אשכנזי מדגיש באופן מיוחד את ההבחנה בין המושגים "קוסמופוליטיות" ו"אוניברסליות", שהדעה הרווחת רואה בהם רעיון זהה. לדעתו, בעוד שהקוסמופוליטיות מבקשת לבטל את ההבחנה בין עם לעם ולהותיר את הפרט בתור ערך בלעדי, הרי שהאוניברסליות מטילה על האומה שליחות הנוגעת לעניינם של שאר הלאומים. לפיכך, מהווה קיומה הנפרד של האומה כמעבדת החיים של האנושות, ערך אוניברסלי ראשון במעלה. זו מהות המאבק המסופר בתורה בין יוסף, המייסד של הנטייה הקוסמופוליטית באומה, לבין יהודה, המבקש לייסד את השליחות האוניברסלית של האומה מתוך המרכז הלאומי בארץ ישראל. הכרעת המאבק היא לטובת שיטתו של יהודה. יחד עם זאת, מדגיש הרב אשכנזי ששליחותו האוניברסלית של יהודה אינה יכולה להצליח בלי שיתוף פעולה עם כשרונותיו של יוסף, ההופך בסופו של תהליך ל"משיח בן יוסף" המממש את הציפייה לשיבת ציון המדינית.

• המחאה האלוהית, המובאת במסכת מגילה (ג,א), נגד פרסום תורת הגאולה על ידי יונתן בן עוזיאל, מבוארת על ידי הרב אשכנזי כך: "זה היה כתוב בפסוק בבחינת סוד עד הזמן שהדבר יקרה". בזכות הרב אשכנזי מצאנו מקור מפורש בתלמוד לדברי הרמב"ם בהלכות מלכים פי"ב ה"ב, שכתב: "וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומים הן אצל הנביאים".

• לרב אשכנזי יש ביאור מעמיק למהותו של שבט בנימין. בנימין מייצג את היהודי של העתיד, ולכן מודגשת בכתוב זהותו בתור צעיר, אף על פי שבזמן המפגש עם יוסף היה בנימין אב לעשרה ילדים. הכיוון ההיסטורי של האומה נקבע על ידי בנימין: "ונפשו קשורה בנפשו". אם יצטרף לבית יוסף, ההיסטוריה הגלויה של עם ישראל תהיה זו של שבט אפרים, ושבט יהודה ייעלם מהשטח הגלוי של ההיסטוריה. אך אם יפנה שבט בנימין אל יהודה, כפי שאכן קרה בהתפלגות הממלכה, תמשיך האומה את דרכה בתור "העם היהודי", וייעלמו שבטי הצפון. את בנימין של זמננו מזהה הרב אשכנזי בתנועות הנוער, שעל כיבוש לבן נטוש המאבק באומה. בהקשר זה יש לציין את פרשנותו למילה "נער", מלשון "ער", כלומר מי שאחרי תרדמת הילדות מתעורר להבין את עולמו.

• הגדרת ה"ערב רב" במשנתו של הרב אשכנזי ראויה לדיון נרחב בפני עצמו, וזאת, על מנת להבין את המונח ללא השטחיות האופפת אותו בקרב הציבור הרחב. עם כל זה נעיר על נקודה אחת במשנתו זו, המוזכרת גם בשיעורים שלפנינו ושיש לה מקורות בחסידות, והיא הבחנתו שהערב רב היוצא ממצרים היו אלה שנמשכו אחרי דמותו המיסטית של משה, ולא ראו את ארץ ישראל כיעדה של יציאת מצרים. על רקע זה ניתן להבין את הגדרתו את אופייה של הציפייה לגאולה שבהשקפה החרדית כ"מיתית" או "מגית", משום שהיא מתמקדת במימד הפלאי-רוחני של אישיותו של המשיח, ולא בפועלו הריאל-פוליטי לגאולת האומה משעבודה.

• דיון נרחב יש במשנתו של הרב אשכנזי בדמותו של משה רבנו (יעויין בחוברת "גאל ישראל" שחיברתי בעניין זה, עמ' 24-5, הוצאת ארז, ירושלים תשס"ו). במאמר שלפנינו מוזכרים רק צדדים מסוימים של המכלול. למשל, הסברו שמשה לא הכניס את בני ישראל לארץ ישראל משום שהוא לא השתחרר באופן מוחלט מקליפת מצרים. יסוד הרעיון מצוי בדברי חז"ל שאמרו שמשה לא נקבר בארץ ישראל משום שלא מחה כשכינו אותו "איש מצרי". כמו כן, הוא עורך השוואה בין משה ויוסף, ששניהם שימשו כשליטים עבריים במצרים, כשהאחד ביסס את שהיית ישראל בגלות, והשני הביא לסיום הגלות. או בלשונו של הרב אשכנזי: "משה בתור הגואל, הוא יוסף שפשט את לבושו המצרי".

• הסברה מיוחדת יש לרב אשכנזי בדבר החיוב לקבל אמונה מסוימת באופן מחייב, במיוחד בעניינים שבהם נחלקו גדולי האומה.הוא מבאר שאמונת הגלגול, למשל, איננה יכולה להתנסח כיסוד מחייב לכל בית ישראל, משום שקבלתה תלויה בשייכותה הנשמתית של האדם (יתכן לקשור זאת לנאמר בשו"ת מהרלב"ח סי' ח). הוא הדין לגבי אמונות בכלל, שהפנמתן תלויה לעתים ב"שורש הנשמה" של האדם ולאו דווקא בראיות השכליות או במקורות.

• בולטת אצל הרב אשכנזי המגמה האופטימית הכוללת, שעולה מניתוח המציאות במדינת ישראל ובקרב העם היהודי. בעוד שמושמעות מפיו ביקורות נוקבות על מגזרים שונים באומה, כל אחד לפי עניינו, הוא רואה לנכון לציין שבסופו של דבר, "מצבנו טוב" (השווה אורות, עמ' קמט, פיסקה ג). יש לציין שעמדה זו לא מנעה ממנו גם עמדה פסימית בטווח הקצר, למרות האופטימיות בטווח הארוך.

מתוך דוגמאות אלו עולה דמותו של אחד מחכמי ישראל השורשיים, שעסק כל ימיו בהטמעת פנימיות התורה בלבבות בני האדם, שהתבונן במאורעות תקופתנו על מנת לחשוף את מהלך ההשגחה בהם, ושתרומתו העצומה להעלאת מחשבת הדור עדיין מצפה לגאולתה.

דוגמאות אלו אינן אלא מקצת דבריו של "מניטו", המוגשות בזאת לעיון הקוראים לא כמשנה סדורה, כי אם בתור מפגש ראשוני. תן לחכם ויחכם עוד...

                                                                                       אורי שרקי