הקדמה לתורת הרב קוק: הרב קוק על רצף הדורות
הרצאה שנתן מניטו באירוע זיכרון ביום הפטירה של הרצי"ה בשנת 1984
תמלול: ידידיה בר אילן
הגהה, כותרות והשלמת מקורות: רות ספז וצוות מכון מניטו
נשמח להערות/הארות במייל:
תוכן עניינים
שש התקופות ההיסטוריות של גילוי התורה 3
חידוש תורת הראי"ה: גילוי פנימיות התורה בפן הלאומי, לתקופה של תחיית האומה. 3
גילויי תורה שמקבילים לסיום הגלויות השונות 4
"מעשה אבות סימן לבנים" – גילוי חדש של תורת הרב 4
על ההבדל בין אורח ואזרח - ז', ו'. 5
הרצי"ה בנה את הכלי לתורת אביו במציאות 6
המפגש עם הרצי"ה זצ"ל
טוב, מורי ורבותי, קודם כל אני מצטער שלא יכולתי להצטרף כל היום. מסתמא שמעתם כבר אולי דברים שאני עלול לחזור עליהם, ייתכן או היום או דברים ששמעתם מכבר. אני רוצה להתקשר בקצרה לעיקר של מה שאני זכיתי לקבל מהרב צבי יהודה זכרונו לברכה. וברור שאי אפשר לקבל כל מה שנמצא, לפי המשנה הידועה: "משה קיבל תורה ומסרה..." (אבות א משנה א), אבל המקבל מקבל לפי כוחו.
אולי כדאי שאני אצמצם [את הדברים] לחידוש שקיבלתי בכל התורה כולה ממה ששמעתי מהרב. אני נפגשתי איתו בפעם הראשונה בהתחלת שנות החמישים. באנו מחוץ לארץ, מצרפת, עם קבוצת התלמידים,[1] ומאז ששמענו אותו בפעם הראשונה, לי התחוללה מהפכה כללית בכל מה שהיינו לומדים מקודם. דהיינו: כי תוכן התורה - לי הוא אותו תוכן. אבל יש לפעמים אור חדש שבא מרב אחד, והכל מתהפך, ומשהו חדש לגמרי מתגלה. התוצאות של אותן הפגישות הראשונות - אני חושב שאפשר להגדיר אותם כחלק ניכר מהעלייה מצרפת, וזה התחיל באותה תקופה.
אולי כמה מכם זוכרים את הספסלים שהיו בחדר הגדול של הרב. הספסלים האלו הובאו מהישיבה דווקא לשיעור הראשון שנתן לאותה קבוצה ומאז הספסלים נשארו. אני זוכר בדיוק את כל זה, בשיר השירים רבה[2] יש איזה מדרש שאומר על הפסוק "פרש רשת לרגלי": אם אתה רואה ספסלים בבתי ספר של ארץ ישראל מלאים בבליים אז תחכה לפעמי המשיח. זה סיפור ארוך, שפעם הרב הסביר לנו, שיהודי בבל היו הגולים מבית ראשון שלא חזרו לבית השני. אם 'בבליים' כאלו שלא חזרו עם עזרא ונחמיה, אז סוף סוף באים להמוניהם כדי ללמוד תורה בארץ ישראל ולמלאות ספסלים של בתי אולפנא, זה לשון המדרש, אז זה סימן שהגאולה של אחרית הימים מתחילה. אז זה הרקע פחות או יותר של הדברים שאני רוצה לנסות למסור לכם.
מהו החידוש העיקרי של תורת הרב בתוך ומתוך כל השיטות שאפשר להכיר? השיטות בתורה, כמובן, שאפשר להכיר? אתם יודעים כבר שאנחנו רגילים לומר ששיטת הרב אינה שיטה בין השיטות, אלא היא תורת הכלל. ויתכן שיהיה לנו עוד הזדמנות לחזור על הכלל הזה, על העיקרון הזה. אבל יש לזה הרבה מובנים. אני אנסה דרך התקופות הגדולות של השתלשלות מסירת התורה, ובלשון חז"ל "השתלשלות הקבלה", להגיע לימינו-אנו ולנסות להאיר קצת במימד האפשרי איך אנחנו יכולים, כבר היום, להגדיר את החידוש פשוטו כמשמעו שאנחנו קיבלנו מתורת הרב.
כמובן, מדובר בתורת הרב צבי יהודה זכרונו לברכה, אבל אי אפשר שלא להתחיל מתורת הראי"ה זצ"ל, לפי לשון הפסוק כי "נפשו קשורה בנפשו" (בראשית, מד', ל'). אז כל מה שעכשיו אנסה להסביר זה רק טיפה מן הים מכל מה ששמענו: מנושאים שונים, עניינים שונים, פרשנות שונה של פרקים שונים; גם בתנ"ך, בתורה כמובן, גם בתנ"ך וגם בתלמוד, וגם בשאר ספרי הקודש, התגבשה לאט לאט איזה השקפה היסטורית של השתלשלות העניין מההתחלה, מהאבות, מהנביאים הראשונים, דרך כל התקופות, שאני אסביר אחר כך בקצרה, עד מה שזכינו לחיות בדור שלנו. ברור כי מה שאני אנסה להסביר, לא יהיה באותם מילים ששמענו. מכיוון שאתם ידעתם את גודל הענווה שהייתה באותו בית המדרש. אבל לפי דעתי כבר הגיע הזמן להחזיר את המימדים האמיתיים של מה שקרה עם התחדשות התורה דרך מורנו ורבנו.
שש התקופות ההיסטוריות של גילוי התורה
בתקופה הראשונה של ההיסטוריה של התורה, של ההיסטוריה של עמנו - זה אותה היסטוריה - בתקופה הראשונה, מה שאנחנו מגדירים כקבלה איש מפי איש זה הנבואה עצמה. יש הקבלה מדויקת עד חורבן הבית הראשון בין הנבואה והקבלה. וזה ידוע לפי לשון התלמוד עצמו, כשבעלי התלמוד רצו לומר 'נביאים', 'נבואה' אמרו 'קבלה'. למשל בביטוי: "דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן" (חגיגה י' ע"ב). מה זה דברי קבלה? באותה תקופה זה הנבואה. זו הייתה תקופה מיוחדת. תקופה של גילוי השכינה, תקופה של ניסים גלויים, אבל בעיקר תקופה של נבואה במובן העובדתי של המילה. אנחנו קשורים לאותה תקופה של הנבואה, התקופה של הנביאים, דרך הלימוד של הספרים, של ספרי הקודש - דרך האמונה. אבל באותה תקופה הנבואה הייתה עובדה, פשוטו כמשמעו.
התקופה הראשונה ההיא, שהקבלה היא הנבואה, הסתיימה בחורבן הבית הראשון. ואחר כך יש תקופה שנייה, שאולי אני אגדיר אותה כ'תקופה של התנאים': התחלת התלמוד, התחלת המשנה. ברור שהתָנאים הם תלמידי הנביאים. ולכן יש הבדל בין התפתחות שרשרת התורה, שרשרת הקבלה בארץ ישראל דרך התנאים, ובתפוצות הגולה שכבר היו [בגלות] למשל גלות בבל שלא קיבלו באופן מיידי, באופן ישיר מהנביאים עצמם, אלא דרך הספרים שקיבלו, או דרך השליחים, או דרך הרבנים, שקיבלו מארץ ישראל, כבר בתקופת הבית הראשון. ולכן כבר, וזה קצת סכמטי כדי לחדד את העניין, אבל כבר באותה תקופה של בית השני, יש לנו שני סוגים של מוסרי התורה: הפשטנים, והמקובלים. אלו שהיו באופן ישיר תלמידי הנביאים, המשיכו באותו מובן של המקרא בתקופת הנבואה שאחר כך אנחנו מגדירים אותו כ'נסתר של התורה'.[3] אלו שלא היו תלמידים של הנביאים באופן ישיר, המשיכו גם כן למסור אותה התורה אבל בצד הנגלה שלה. וזה השורש של ההבדל שאפשר כבר להגדיר, נאמר, בין הנגלה והנסתר, כבר באותה תקופה, בבית השני.
מה קורה בעולם החיצוני באותן התקופות עד שנגיע לתקופתנו אנו? בתקופת הנבואה, התקופה הראשונה, זה ידוע לפי הרבה מקורות, היו גם כן נביאי אומות העולם. עם כל ההבדל שמשתמע מההבדל בין עם ישראל ואומות העולם, ויש מספיק מקורות כדי להאיר את עינינו בזה: זה נבואה טהורה, נבואה בלי מסך, נבואה של קדושה. ומצד השני - נבואה, מכיוון שזו הייתה התקופה של ההתגלות לעולם כולו. מי שמתגלה, מתגלה לכל העולם. לכן מי שמקבל בטהרה - מקבל בטהרה, מי שמקבל שלא בטהרה - זה נביאי אומות העולם. למשל ההבדל בין משה רבנו ובלעם הרשע, זה ידוע לפי כל המקורות.
בתקופה השנייה, אנחנו מוצאים בעולם החיצוני את מה שאפשר להגדיר 'התיאולוגיה המיתית', המיתוס. הנבואה, פשוטו כמשמעו, הסתיימה. אבל שלהי הנבואה המשיך להתפשט בעולם. בעם ישראל - זה חוכמת התנאים. אצל אומות העולם - זה התיאולוגיה שלהם. וכבר אנחנו רואים שהפער מתחיל להיות יותר ויותר גדול. שורש הדתות של אומות העולם, כמעט בכל האומות, הוא דווקא מאותה תקופה השנייה - התקופה של הבית השני שלנו. אז מהי הקבלה בתקופה ההיא בישראל? זה ספר הזוהר, ספר הבהיר, חוכמת הנסתר של התנאים. וכמו שבתקופה הראשונה החידוש זה "משה קיבל תורה מסיני", החידוש, ההתחדשות של גילוי דבר ה' מאדם הראשון ו"משה קיבל תורה מסיני" באותה תקופה - זה רבי שמעון בר יוחאי. הוא חידש את הלשון ואת הסגנון של דבר ה' לפי צורך התקופה, אותה תקופה שבאה מיד אחרי הפסק הנבואה. בעולם החיצוני - זה המיתוס. אצלנו - זה ספרות הזוהר.
אחר כך, בתקופה השלישית, אנחנו מוצאים בישראל מה שאפשר להגדיר, ושוב - זה עוד סכמטי: הקבלה הספרדית. הקבלה הספרדית היא מקבילה למה שמתרחש בעולם החיצוני בהתפתחות של הפילוסופיה. ולכן, כמו שבתקופת הזוהר אנחנו רואים שיש כמין המשך דרך רוח הקודש של הנבואה עצמה - אף על פי שהמקובלים לא היו נביאים, המקובלים של הבית השני, התנאים, לא היו נביאים במלוא המובן כמו בתקופה הראשונה, הם לפעמים מגדירים את עצמם כ'בני הנביאים'. מישהו ממשיך להתגלות, אף על פי שזה בנסתר. תקופת הבית השני מסתיימת, ואנחנו רואים שגם בתרבות הכללית אין המשך של אותה תיאולוגיה של המיתולוגיה, אלא פילוסופיה. הכוח הפועל זה לא הראייה, זה לא השמיעה, אלא השכל. לכן באותה תקופה, וזה מקביל אצלנו גם כן, אנחנו רואים כי הסגנון של הקבלה הספרדית עד האר"י ז"ל, הוא דומה, מקביל, לסגנון של הקטגוריות הפילוסופיות.
אני חוזר רק בקצרה לתקופה השנייה, כדי להדגיש אולי קצת יותר את המשכיות הנבואה, הכוח הסגולי-הנבואי של התנאים: הרב היה רגיל לומר שבדרך כלל התלמוד אומר 'תא שמע' – 'בוא להבין'. בוא ללמוד במובן של בוא להבין דרך השמועה. במקביל, הזוהר רגיל לומר: 'תא חזי' – 'בוא לראות'. מה ההבדל? בתקופה של הנבואה, וזה לא דרש, זה פשט של הפסוק: "כל העם רואים את הקולות" (שמות, כ', יד'), זה עובדה. הגילוי היה עובדתי, אבל היה צריך להבין מה שהיה ניתן לראות: "אתה הראת - לדעת" (דברים, ד', לה'). ולכן התלמוד, והשיטה של התלמוד היא 'תא שמע': מה שראינו מהר סיני - צריך להבין את זה. אז 'תא שמע' - מה שראית כבר. בא הזוהר ומחזיר את הממד הנבואי של גילוי התורה דרך השמיעה. מה ששמעת, מה שלמדת בתלמוד, מה שהבנת - עכשיו בוא לראות במה מדובר. ולכן יש באמת, ואפשר להסביר עוד כמה ממדים, קשר הדוק בין תקופת התנאים ותקופת הנביאים. אני זוכר שפעם הרב הסביר לנו שהוא למד את זה שיש, אני לא בטוח על המספר המדוייק, יש ארבע פעמים, זה מה שאני זוכר, ארבעה פעמים בתלמוד שהתלמוד לא אומר 'תא שמע' אלא 'תא חזי', וארבעה פעמים בזוהר שהזוהר לא אומר 'תא חזי' אלא 'תא שמע'. ייתכן שיש קשר בין המקורות האלו. פעם אחרת, הוסיף ואמר ששמע מאיזה רב שאמר מפי הגאון מוילנה, שאמר הגאון, שהוא הבין את כל התורה כולה חוץ מארבעה דברים. וייתכן שיש קשר בין כל הדברים.
אבל מכל מקום אנחנו רואים שמסתיימת גם כן התקופה השנייה של הראייה של התנאים, הכוח הסגולתי של רוח הקודש שלהם, ואנחנו מגיעים לתקופה של הפילוסופיה. וזה גם כן הייחוד והכוח של הקבלה הספרדית עד הרמ"ק, ר' משה קורדוברו, שהיא מנסה לגלות את תוכן התורה לפי צורכי התקופה אבל במקביל לסגנון של התרבות של אותה תקופה בעולם החיצוני, שהייתה התקופה הפילוסופית. וזה, עד האר"י.
בתקופת האר"י היה עוד עניין של חידוש גמור, התחדשות גמורה. האר"י חידש את כוח של בעלי הזוהר. כשאנחנו לומדים קבלה דרך האר"י, אז אנחנו מרגישים בחידוש הזה, בהבדל הזה: כאילו זה רבי שמעון בר יוחאי, שחזר בגלגול, אם אפשר לומר את זה ככה בלשון הקבלה. ולכן יש לנו כבר שלוש תקופות, ובכל תקופה ותקופה חידוש בפני עצמו: זה כבר משה רבינו, רבי שמעון בר יוחאי, והאר"י.
ואחר כך הזמן מתמשך, ובתרבות הכללית של העולם החיצוני כוח השכל ממשיך להיות בירור פילוסופי, מטאפיזי, נאמר שכלי. אבל כוח השכל יורד בעמקות הנפש ומגלה את תורת המידות, את הנושא של תורת המידות. בלועזית: הפסיכולוגיה, תורת הנפש. במקביל, באה לנו בעולם היהודי החסידות. כי אין שום ספק שיש אותה הקבלה שראינו: בין הקבלה הספרדית ועולם הפילוסופיה, ובתקופה שבאה אחר כך - העמקות של החסידות וגילוי כוחות הנפש של האדם בתרבות הכללית, דהיינו תורת הנפש וכל המשתייך לזה. בכל תקופה יש גילוי תורה לפי צורך התרבות של אותה תקופה. התקופה הרביעית היא בלי שום ספק תקופת החסידות, והחידוש בא דרך הבעל שם טוב. וזה כבר ההתפתחות של השושלת ההיא: משה רבנו, רבי שמעון בר יוחאי, האר"י, הבעל שם טוב. זה אותה תורה, אבל היא מתלבשת בלבושים אחרים כדי לגלות את פנימיותה, כדי לגלות את התוכן שלה לפי - וזה לא רק עניין של סגנון, אבל נאמר - לפי התקופה בהתפתחות של התולדות, המין האנושי. וזה מסביר לנו איפה אנחנו מגיעים.
חידוש תורת הראי"ה: גילוי פנימיות התורה בפן הלאומי לתקופה של תחיית האומה.
בתקופה שלנו אין ספק שמוקד התעניינות התרבותית, מוקד התעניינות השכלית, עברה כבר את העניין של הפסיכולוגיה. זה לא אומר ששכחו מן הפסיכולוגיה, ממשיכים בזה. [לא] שכחו מן הפילוסופיה, משיכים בזה. [לא] שכחו מן הפרשנות של מה שקדם, ממשיכים בזה. אבל מגלים ממד שרק יחידי סגולה במשך כל הדורות היו יודעים אותו, היו מופנים אליו - ממד של אומה בתור אומה. אומה, חברה. זה העידן של הסוציולוגיה. ודווקא באותו עידן היה צריך, והיה צורך גדול בעם ישראל של התחדשות סגנון התורה כדי לענות לכל השאלות הקשורות לעם ישראל כחברה, לעם ישראל כאומה. ולכן בא הרב [הראי"ה] זכרונו לברכה.
כי מה שמייחד את תורת הרב זה חידוש גמור באותו גודל, באותו מימד של החידושים הקודמים: כדי לגלות פנימיות התורה לצורך הדור, וזה יותר מדור, לצורך התקופה של המהפך הזה של הגאולה האחרונה, של סוף הגלות.
בכל תקופת הגלות עם ישראל היה מפוצל בקהילות, קהילות, קהילות, קהילות. וכל קהילה היה בזיכרון שלה… לכל קהילה היה אותו זיכרון, אותו יחס, למושג של 'כלל ישראל', של עם ישראל בכללו, של ארץ ישראל, של הקשר בין העם מבחינת כלל והארץ. זה היה מושג אמיתי, אבל מושג מופשט, מכיוון שהחיים בגולה היו חיים של קהילות, לא חיים של עם. היינו מדברים על עם ישראל, אבל זה היה ביטוי מושאל, זה מובן. ולפעמים, לדאבוננו, היה ביטוי יותר דתי מלאומי, אותו ביטוי של עם ואומה וכן הלאה. איזשהו חיקוי של הגויים.
אז זהו, לפי דעתי, זה הנקודה הראשונה שרציתי לנגוע בה: החידוש שבא לנו דרך תורת הרב קוק זיכרונו לברכה, הראי"ה. זה התגלות פנימיות התורה, לצורך תקופה מיוחדת, של תחיית האומה בתור אומה. וכל מה שאפשר ללמוד מכל המקורות של הספרים, של ספרי הרב, כמובן, מכל מה שכבר נכתב וכבר ייכתב על כל זה, אני חושב שצריך לקשור לאותו ממד, לאותו כלל, לאותו עיקרון: משהו חדש התגלה שרק בו יש סיכוי לאחד את כל השיטות - הן מהתקופה הראשונה, השנייה, השלישית, הרביעית וכן הלאה. מכל שבט ושבט, מכל קהילה וקהילה. זה הממד הראשון.
ואני רוצה לתת איזו דוגמה כפי שלמדנו אצל הרב צבי יהודה, על מימרא שיש בגמרא, מימרא ידועה: "שלוש מתנות ניתנו לישראל וכולן על ידי ייסורים".[4] ה'פרי צדיק' - ואתם יודעים או אתם זוכרים שהרב היה לומד הרבה 'הפרי צדיק', מלמד אותו. ה'פרי צדיק' מסביר, מפרש בהתחלת הפירוש שלו בספר שמות, שצריך להבין מה טבעם, אם אפשר לומר, של הייסורים האלה. "שלוש מתנות ניתנו לישראל, וכולן על ידי ייסורים". והוא הסביר שהייסורים האלו קודמים [מקדימים] את המתנה.
אחר כך יש עוד ייסורים. מקבלים מתנה כמתנה, וצריך לזכות בה מבחינת קניין. וכדי להפוך את המתנה לקניין - למשל, זה המושג של מתן תורה, קניין תורה - צריך ייסורים. הטוב והמטיב. אבל ה'פרי צדיק' הסביר שהיו יסורים שקדמו למתנה, כדי לזכות במתנה כמתנה. ואחר כך צריך לזכות בקניין של המתנה.[5] הוא מסביר את זה ככה: עולם הבא ניתן לישראל בזכות כל אותם הדורות שהיו מאדם הראשון עד אברהם אבינו. ובא אברהם "ונטל את שכר כולם" (אבות, ה', ב'). כי לא לחינם התורה מספרת לנו מה קרה מדור לדור, מאדם הראשון עד אברהם אבינו. כשמגיעים לאברהם אבינו זה בטוח שיש עולם הבא, כי צריך עולם הבא בשביל אברהם אבינו. כבר הוא זכה בזה. הוא זכה שהעולם הבא יהיה, בבחינת 'יש'[6] לכל העולם כולו, ואחר כך כל אחד ואחד צריך לזכות בחלק שלו. אבל עד אברהם אבינו העולם הבא שניתן במתנה, זה בזכות כל הייסורים של הדורות שקדמו לו.
אחר כך הארץ. השלישית זה התורה. הארץ זה בזכות האבות. קיבלו על עצמם להיות, מבחינת גר ותושב על הארץ, שכבר הקדוש ברוך הוא נתן להם "את הארץ אשר נתתי".[7] והרב היה רגיל להדגיש את זה: זה לא סתם הבטחה, זה נתינה, זה כבר נתון. הגויים אומרים ארץ ההבטחה. איך אומרים? המובטחת, משהו כזה.[8] אבל התורה אומרת שזה כבר מתנה. אבל בזכות האבות אנחנו זוכים באותה מתנה. כי הם, כפי שאמרתי, קיבלו על עצמם להיות בחינת גרים על הארץ כדי לחסוך מייסורים מבני ישראל, מצאצאיהם. ויש הרבה מקורות על זה, גם באברהם, גם ביצחק וגם ביעקב. קיבלו אותן הבטחות של המתנה ולא זכו בקיום ההבטחות. בזכות הייסורים האלו, יש לעם ישראל זכות לארץ. ופה מתחיל החידוש של הפרי צדיק: התורה - קיבלנו אותה בזכות השבטים, בזכות השבטים שהיו בגלות.
גילויי תורה שמקבילים לסיום הגלויות השונות
והוא מסתמך על פרק חשוב בתיקוני הזוהר, אני מתכוון ל'פרי צדיק'. הכל אצלו זה ברמיזה, אבל הנה המקורות, שגילוי התורה הוא מקביל ושייך לסיום כל תקופת הגלויות. ביציאת מצרים יצאנו עם הזכות של התורה שבכתב. רק יחידי סגולה קיבלו כבר גם התורה שבכתב, גם התורה שבעל פה, גם פנימיות התורה שנקראת הקבלה. אבל ביציאת מצריים כל העם בחינת עם, בבחינת כלל, זכה לגילוי תורה שבכתב, ולכן נכתבה. זה מובן, כן?
בסוף הגלות השני, גלות בבל, כל העם זכה בבחינת כלל לתורה שבעל פה.[9] ובסוף הגלות השלישי, גלות אדום, כל העם זוכה לגילוי הקבלה. ואנחנו רואים את זה באופן... ממש, שבכל תקופה מסוימת במשך הגלות הזה, גלות אדום, כל פעם שהיה איזה סיכוי של הגאולה בבחינת "זכו אחישנה" (סנהדרין, צח ע"א), אף על פי שזה היה כישלון: מתחיל קצת גילוי של קבלה. ואחר כך זה שוב… ובתקופה שלנו, אי אפשר לא לראות את זה שכפי שכבר אמר הזוהר: גילוי הנסתר שבתורה והגאולה, פשוטו כמשמעו, זה לגמרי מקביל.
אז פה יש לנו איזה דוגמה של מה שניסיתי להסביר מקודם. בכל תקופה צריך איזה גילוי מחודש של לא רק סגנון התורה, אלא פנימיות התורה, לפי צורך התולדות המיוחדות האלו של עם ישראל. ובלי שום ספק, אנחנו נמצאים לאו דווקא באתחלתא דגאולה, כמו שאנחנו מאמינים זה כבר דורות, אלא בהתחלה של ההגשמה של הגאולה.
עד כאן מה שרציתי לציין, מה שקיבלנו מתורת הרב, דרך כבר אביו זצ"ל. אולי עוד איזה דוגמה קטנה לפני שאגיע לייחוד שאני רואה בתורת הרב צבי יהודה בפני עצמו.
"מעשה אבות סימן לבנים" – גילוי חדש של תורת הרב
עד התקופה הקודמת היינו רגילים להבין דרך המדרשים, דרך הרמז, אפילו דרך הסוד, להבין משמעות הפסוקים, משמעות תורת הפסוקים - לתורת היחיד. והדרך המלך שבחר הרב בהתגלות ההיא שאני מנסה להסביר אותה, שהוא דרך הכוזרי של הריה"ל, דרך הפירוש של הכוזרי שהיא תורת המהר"ל, דרך הפרי צדיק, דרך השל"ה הקדוש - זה לגלות הכלל של בעלי המדרש: כל מה שאירע לאבות סימן לבנים. אבל בכלל היינו רגילים לזה [רק] בבחינת החיים הפרטיים של כל אחד ואחד, החיים של היחיד, מוסר של היחיד. אבל פתאום מתגלה לנו הסבר שעובר את העולם של היחיד, והוא מסביר בדיוק נמרץ את המאורעות של הכלל. זה החידוש האחרון שרציתי לדבר עליו, ואני אתן רק דוגמה אחת קטנה.
זה בהתחלת פרשת בשלח, אולי אני אגדיר את הדוגמה לפני שאני אקרא את הפסוקים. אנחנו יודעים שיש לנשמה חמישה חלקים: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה.[10] מדרגות. עולם. ושלושת החלקים הראשונים נפש, רוח, נשמה - שייכים לחיינו בעולם הזה. המדרגה של הנשמה זה קצת שורש למעלה, קצת שורש לחיי העולם הבא, אבל זה שייך לחיי העולם הזה. המדרגות הגבוהות, חיה ויחידה, זה למעלה מזה, וזה אור מקיף, ולכן אנחנו רגילים למצוא במקורות הסבר לפי שלושה עולמות: עולם החומר, עולם האמצעי, עולם השכל - לפי סגנון המהר"ל למשל. ונאמר בלשוננו אנו: נפש, רוח, נשמה. אבל פתאום הרב מגלה לנו שדרך אותם פסוקים, ואני אקח רק דוגמה קטנה, אנחנו מגלים כי גם בעם, בבחינת כלל, יש החלקים האלה. יש חלקים ששייכים למדרגת הנפש, חלקים ששייכים למדרגת הרוח וכן הלאה, למדרגת הנשמה, למדרגת החיה ולמדרגת היחידה.
ולכן, שוב, התחדשות גמורה של כל תורת התורה: כל מה שלמדנו במשך דור כדי להבין את החיים הפרטיים, החיים של היחיד עד תקופת החסידות ועד בכלל - פתאום אנחנו מגלים את ההבנה ואת המשמעות של אותה תורה גבי חיי האומה לכל חלקיה. וזה מסביר לנו השורשיות של כל תוכן תורת הרב - כשהוא מדבר על התפתחות המאורעות מהציונות והלאה, וכל התוכנית שגילה לנו של התהליך המשיחי שיביא עד הגאולה האחרונה. זה לאו דווקא אידיאולוגיה, זה לאו דווקא השקפת עולם, זה לאו דווקא חכמה במובן הרגיל. אלא זה תורה ממש בגילוי חדש. זוהי הדוגמה הקטנה שרציתי להביא בפרשת בשלח (שמות יג', יז'): "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם, וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא, כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף". שלוש פעמים "העם" - זה החלקים התחתונים של העם, נאמר, במובן של הערב רב במשמע "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". 'בני ישראל' - זה מדרגה רביעית, "מארץ מצרים" - זה מדרגה חמישית, "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה".
ופה, כפי שאני קורא עכשיו את הפסוקים, זה רק ברמז. אבל שוב אנחנו מוצאים במקורות של המדרש, שחכמי ישראל כבר היה להם את אותה תורה, את אותה שיטה, נאמר, את אותה אסטרטגיה של לימוד: להבין את הפסוקים בתוכן ולאו דווקא ברמז, לפי הכלל הזה כל מה שאירע לאבות סימן לבנים. ואנחנו הבנים.
ארבע או חמש כתות על הים?
למשל אנחנו מוצאים במכילתא בהקשר לאותו מאורע של ים סוף, שארבעה כיתות נעשו ישראל לפני הים.[11] אחת אמר ניפול לים - זה החלק הראשון של הים, החלק השני אמר נחזור למצרים, זוכרים את המדרש הזה? זה החלק השני, "פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה". השלישית אמרה - נעשה איתם מלחמה וכן הלאה, נצווה לך כנגדם - הכת הרביעי, והיה גם כן כת חמישית כי בכל פעם ארבעה זה חמש, כמו בים, ארבע זה חמש. הכת החמישי היה אחד ויחיד: נחשון בן עמינדב, שהוא קיים "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ". ויש לא רק הקבלה בין לשון הפסוק ותוכן המדרש, אלא אותה הבנה מביאה אותנו להבין בדיוק נמרץ את המצב של העם, בבחינת עם, בבחינת כלל, כשאותם המאורעות חוזרים על עצמם בתקופה המקבילה, שהיא התקופה שלנו. וזה נותן לנו להבין מה העמדה של מפלגה זו, מפלגה אחרת, שיטה זו, שיטה אחרת, נטייה זו, נטייה אחרת. ולדעת מהי דעת התורה בבעיות האלו, ולאו דווקא השקפה דתית לאומית מסוג זה, מסוג אחר וכנ"ל.
על ההבדל בין אורח ואזרח - ז', ו'.
ולפני שאני אגיע לשנייה ונסיים בזה, אני רק רוצה להזכיר, זכר שבא לי כשהכנתי את המקור הזה: "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". כל פעם שהרב צבי יהודה היה מקבל איזה קבוצה חדשה מחוץ לארץ, עד השנים האחרונות, אז היה מקבל אותם בהסבר על המילה 'שלום'. מה זה שלום? שמו של הקדוש ברוך הוא. ואחר כך היה מסביר שאומרים שלום לאורח, ואחר כך היה מסביר מה זה 'אורח', ואחר כך היה מסביר מה זה 'אזרח'. וזה הבדל בין יהודי של חוץ לארץ ובין יהודי של ארץ ישראל. אורח ואזרח. והיה מסביר לפי אותו פסוק "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", לפי המדרש שמביא רש"י הפשט הוא: מזויינים בכלי מלחמה, מוכנים למלחמה אם יש צורך, והמדרש אומר: זה אחד מחמש. ואתם יודעים שהיחס של מספר היהודים בארץ ישראל ומספר היהודים בחוץ לארץ הוא דווקא בתקופה שלנו אותו יחס: אחד מחמישה. היה מדבר על זה בעדינות רבה, ואחר כך היה אומר: מה ההבדל בין ו' של אורח וז' של אזרח? ו' של אורח - יש לו ראש למטה, אבל ז' של אזרח - יש לו ראש למעלה, ז'. ופעם הוסיף, כי היה רגיל לצטט, היה אוהב את הפסוק הזה: "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו, מג', כא'). יש שאלה למה כתוב "עם זו" ולא "עם זה"? אלא דווקא הוא הרמז: עם זו, זה גם ז' של אזרח ו-ו' של אורח. "עַם זוּ יָצַרְתִּי". ואתם מבינים איך היינו מקבלים את ההסברים האלו. טוב אני מגיע לנקודה השנייה.
הרצי"ה בנה את הכלי לתורת אביו במציאות
התחלתי בפסוק "וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ", והקשר בין הרב צבי יהודה ואביו זצ"ל. אני חושב שאפשר להגדיר אותו ככה: זה הקשר בין האור לכלי. אפשר לומר את זה שדווקא הרב צבי יהודה נתן לתורת אביו את הכלי של ההגשמה במציאות. ואני רוצה להסביר את זה לפי כמה נושאים שהיינו רגילים ללמוד איתו.
הוא היה מדגיש הרבה פעמים שלא קיבלנו את הארץ משום שלטון ערבי. לא קיבלנו את הארץ מישמעאל. היה מדגיש את זה, אולי אתם זוכרים מישהו ששמע אותו. קיבלנו את זה מהבריטים. וקרה לפי דבריו נס בתוך נס, כי דווקא לפי סיפור התורה, ואחר כך אני אצטט את הזוהר על זה, לפי סיפור התורה לישמעאל יש טענה על הארץ, יש טענה על הירושה. ואנחנו חיים אותה הטענה. לעשו אין טענה על הארץ. העימות בין ישמעאל ויצחק זה על הארץ. העימות בין עשו ויעקב זה בשמיים - מי צריך לקבל את ברכות יצחק. וזה ידוע. לכן העימות שלנו עם בני ישמעאל הוא עימות פוליטי, על הארץ. אין כל כך עימות תיאולוגי בין ייחוד ה' לפי ישמעאל וייחוד ה' לפי ישראל. זה לא אותו ייחוד ה', אבל מכל מקום אין מלחמה בינינו בשמיים. המלחמה היא בארץ. אצל עשו ויעקב זה ההפך לגמרי. ולכן הרב היה מדגיש את זה: לקבל את ארץ ישראל בחזרה מהגלות מישמעאל זה קשה מאוד, והשורש הוא במקורות. לכן קרה נס שבאו נוצרים לקבל את המנדט הזה מבני ישמעאל, ממוסלמים נאמר, ולא היו הערבים, אלו היו הטורקים, ממוסלמים, והנס שקרה בתוך הנס שהנוצרים האלו לא היו קתולים - כי יש להם איזה שייכות לקדושת הארץ כביכול בלשונם, אלא פרוטסטנטים בריטים, שאין להם שום שייכות לעניין של קדושת הארץ. זה היה יותר קל. ולכן הנס שקרה בתוך הנס, זה שקיבלנו את הארץ באופן יחסית, באופן קל. וזה היה עד מלחמת ששת הימים.
מה שאני רוצה להסביר, וזו היה סגולתו וכוחו של הרב צבי יהודה, [זה] מה שקרה אחרי ששת הימים. מה שיצא ממרכז הרב מאז. אחרי מלחמת ששת הימים, 'בעיית השטחים', כפי שרגילים להגדיר את זה, היא לא עם העולם החיצוני הנוצרי כ[פי] שזה היה עד מלחמת ששת הימים, עד הקו הירוק. אלא הכל היה חדש, הכל לקח צורה אחרת לגמרי, מכיוון שהיו שטחים שכביכול השלטון היה מוסלמי. ואז זה מורגש מאוד, הכל השתנה. הדמות של עם ישראל בעולם השתנתה. עד 1967 כל העולם כולו ידעו מהבעיה הפלסטינית, ידעו מהבעיה הערבית, ידעו מכל זה, אבל ראו את מדינת ישראל באופן חיובי. מששת הימים והלאה, הכל השתנה מכיוון שכבר יש לנו עסק עם ישמעאל ולאו דווקא עם עשו. אף על פי שזה שקר מוחלט לומר שהיה שלטון ערבי כלשהו ביהודה ושומרון. זה מובן. זה עניין אחר.
ואז קמה תקופה אחרת לגמרי, של צורך ציונות לפי התורה, עם זכותה של התורה. בתקופה הראשונה עד מלחמת ששת הימים הבעיה הייתה לאומית גרידא. אני יודע וכולם יודעים שבתנועה הציונית הלאומית, בבחינה הראשונה שלה עד ששת הימים - בבחינת בלשוננו אנו: משיח בן יוסף, פשוטו כמשמעו - היו גם כן דתיים, אבל היו דתיים שהיו קשורים להשקפה של הלאומיים. אולי ביותר דיוק, ההשקפה הייתה השקפה של המפא"י באותה תקופה. היו גם כן דתיים, קראו להם המפד"ל אולי, אולי לקיים מה שנאמר: "המב(פ)דיל בין קודש לחול" (צחוק). באותה תקופה, לא היה כל כך צורך לגלות מה שנגלה אחר כך, שבשורשו היה בתורת הרב: ציונות לפי התורה, ולאו דווקא ציונות דתית, במובן הראשוני של המילה. אני מקווה שזה ברור. כדי לגלות את הזכות שלנו על החלק של ארץ ישראל שהיה תחת השלטון, נאמר במרכאות - של ישמעאל, היה צריך כוח לפי התורה. לפי דעתי כל מה שקרה…
- הפסקה בהקלטה -
...עם ישראל, זכה להשתרש גם בחלק השני הזה של ארץ ישראל. זה זוהר בסוף פרשת וארא, שאומר בפירוש: כשעם ישראל ירצה לחזור לארצו, מי יתנגד לו? זה דווקא ישמעאל, מכיוון שיש לו איזושהי אחיזה על הארץ כל זמן שהיא ריקה מן היהודים, אומר הזוהר.
אז אני אקרא בעברית, מה שאומר הזוהר פה (וארא, לב', ע"א) : "בא וראה", זה גם מתחיל ב'תא חזי', "ארבע מאות שנים עמד הממונה על בני" ישראל, סליחה, על בני ישמעאל, "ישמעאל", שרו של ישמעאל, "וביקש לפני הקדוש ברוך הוא ואמר לו: מי שנימול יש לו חלק בשמך? אמר לו הקדוש ברוך הוא: כן. אמר לו: והרי ישמעאל שנימול, למה אין לו חלק כך כמו יצחק? אמר לו: זה נימול כראוי וכתיקונו וזה אינו כך, ולא עוד אלא שאלו מתדבקים כראוי לשמונה ימים ואלו רחוקים ממני עד כמה ימים". כל זה נושאים בפני עצמם. "אמר לו השר", הממונה, "ועם כל זה, כיוון שנימול לא יהיה לו שכר טוב על זה? ועתידים בני ישמעאל לשלוט על ארץ הקדושה זמן הרבה בשעה שהיא ריקה מכל, כמו שהמילה שלהם היא ריקה בלי שלמות והם יעכבו את בני ישראל לשוב למקומם עד שישלם הזכות של בני ישמעאל", במובן של "כי לא שלם עוון האמורי" (בראשית, טו', טז'), באותה המשמע. תראו את הקטע הזה בסוף פרשת וארא, בזוהר. זאת אומרת, צריך זכות של קדושה יותר גדול כדי שהקשר שלנו לארץ יהיה מבוסס, בתקופה השנייה ההיא, שהתחילה עם מלחמת ששת הימים ועם מה שהיה צריך בתקופה הראשונה. ולא צריך לדייק יותר. כולם יודעים שכוח ההתיישבות החדש, ייתכן מאוד שזה תקופת מעבר בין התקופה של משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. אף אחד לא יודע. יש משהו דומה לזה [ש]בא בזכות ההחלטה של הרב צבי יהודה שהגיע הזמן שתורת אביו תתגשם בארץ.
[סוף השיעור]
הערות:
[1] הכוונה לקבוצת התלמידים של סטודנטים יהודים שלמדו באורסיי במכון למנהיגות יהודית שייסד.
[2] איכה רבה, פרשה א, פיסקא מב: "פרש רשת לרגלי אמר רבי אבא בר כהנא: אם ראית ספסלין מלאים בבליים מונחי בארץ ישראל, צפה לרגליו של משיח."
[3] וראו בהרחבה בשיעורים על "מבוא לקבלה" ביוטיוב.
[4] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה' עמוד א': "תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על - ידי יסורין. אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא. תורה מנין - שנאמר: אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו. ארץ ישראל - דכתיב כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך, וכתיב בתריה: כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה. העולם הבא - דכתיב כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר."
[5] פרי צדיק שמות פרשת שמות: "וידוע מחלוקת ראשונים אי האבות יצאו מכלל בני נח ואלו ואלו דברי אלהים חיים דמכלל בני נח יצאו ואברהם אבינו ע"ה נקרא בחגיגה (ג' א) תחילה לגרים אבל לכלל ישראל לגמרי לא באו עד מתן תורה שהיה קידושין כמו שאמרו בסנהדרין (נ"ט א) על פסוק (דברים ל"ג, ד') תורה וגו' מורשה קהלת יעקב מאורסה. ואברהם הובטח בזה בשבועה והוא כמו שידוכין והתקשרות בשבועה אבל עדיין אפשר להנתק עד הנשואין שנגמרו השידוכין ועל זה נאמר (שמות כ"ג, ט') וידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים שהיו אז דוגמת נפש הגר דרק בשם ישראל יכונה וזה שנאמר (בראשית ט"ו, י"ג) כי גר יהיה זרעך וגו' ועל ידי זה ועבדום וגו' יוכלו לשלוט לשעבדם דעדיין לא נקראו עבדי ה' ובנים למקום. ועל ידי העבדות זכו להתגלות הגאולה אחר כך וקבלת התורה. דעינוים ויסורין שלהם אינו כיסורי העמים שהוא להאבידם אבל אל ישראל הוא כאשר ייסר איש את בנו וגו' שהוא לאהבתו ומצד מדת חסדו וטובו שאין יכול עדיין להיטיב לו וצריך לייסרו ולהוכיחו דעל ידי זה יוכל לקבל אחר כך רוב טובה."
[6] וראו בנושא בהרחבה בתמלול על נתיב התורה "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" כבר עכשיו יש.
[7] בראשית לה', יב': "וְאֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֛תִּי לְאַבְרָהָ֥ם וּלְיִצְחָ֖ק לְךָ֣ אֶתְּנֶ֑נָּה וּֽלְזַרְעֲךָ֥ אַחֲרֶ֖יךָ אֶתֵּ֥ן אֶת־הָאָֽרֶץ:"
[8] The promised land
[9] שבת פח ע"א: "ויתיצבו בתחתית ההר, אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב קימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר."
[10] בראשית רבה פרשת בראשית פרשה יד' סימן ט': "חמשה שמות נקראו לה, נפש, רוח, נשמה, יחידה, חיה,"
[11] מכילתא דרבי ישמעאל בשלח פרשה ב': "ארבע כתות נעשו ישראל על הים, אחת אומרת ליפול אל הים ואחת אומרת לשוב למצרים ואחת אומרת לעשות מלחמה כנגדן ואחת אומרת נצווח כנגדן. זאת שאמרה ליפול אל הים נאמר להם התיצבו וראו את ישועת ה', זו שאמרה נשוב למצרים נאמר להם כי אשר ראיתם את מצרים, זו שאמרה נעשה מלחמה כנגדן נאמר להם ה' ילחם לכם, זו שאמרה נצווח כנגדן נאמר להם ואתם תחרישון."
השאירו את תגובותיכם
Post comment as a guest