ברכות השחר
בפרק זה:
תפילת הבוקר פותחת בברכות השחר. חז״ל קבעו במקור ברכות אלו על סדר העולם והנהגתו שהאדם נהנה ממנו בכל יום ומכיוון שאסור לאדם ליהנות מהעולם הזה ללא ברכה,[1] קבעו את אמירתן בכל יום ויום בפעם הראשונה שחווים הנאה זו במהלך היום.[2] אולם בעלי ההלכה קבעו שיש לאומרן בבת אחת בתחילת התפילה[3] ויש הבדל בסדר הברכות בין הנוסח הספרדי לנוסח האשכנזי. לפי הנוסח שלנו, אחרי אמירת אלוקי נשמה, מתחילים בברכה ״הַנּותֵן לַשֶּׂכְוִי בִּינָה לְהַבְחִין בֵּין יום וּבֵין לָיְלָה״ וממשיכים לפי הסדר הבא: פּוקֵחַ עִוְרִים, מַתִּיר אֲסוּרִים, זוקֵף כְּפוּפִים, מַלְבִּישׁ עֲרֻמִּים, הַנּותֵן לַיָּעֵף כּחַ, רוקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם, הַמֵּכִין מִצְעֲדֵי גָבֶר, שֶׁעָשָׂה לִי כָּל צָרְכִּי, אוזֵר יִשְׂרָאֵל בִּגְבוּרָה, עוטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה, שֶׁלּא עָשַׂנִי גוי, שֶׁלּא עָשַׂנִי עָבֶד, שֶׁלּא עָשַׂנִי אִשָּׁה, הַמַּעֲבִיר חֶבְלֵי שֵׁנָה מֵעֵינַי וּתְנוּמָה מֵעַפְעַפָּי.[4] לאחר מכן אומרים את ברכות התורה.[5]
הַנּותֵן לַשֶּׂכְוִי בִּינָה
בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַנוֹתֵן לַשֶּׂכְוִי בִינָה לְהַבְחִין בֵּין יוֹם וּבֵין לָיְלָה.
אחרי היקיצה האדם הופך בבת אחת להיות שוב מודע לעצמו ולסביבה שלו. יקיצה מלשון קץ - קץ פתאומי. אז האדם מבחין אם יום או לילה סביבו. יכולת זו היא אינסטינקטיבית והיא משותפת לאדם ולחיה, לשכוי. אולם יש בברכה ״הַנּותֵן לַשֶּׂכְוִי בִּינָה לְהַבְחִין בֵּין יום וּבֵין לָיְלָה״ משהו עמוק יותר, הנגזר מלשון הפסוק ׳מִי שָׁת בַּטֻּחוֹת חָכְמָה אוֹ מִי נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה׳.[6] השכוי - הלב. יש בינה השייכת ללב, בינה אנליטית, אנלוגית. מה שבין לבין. יכולת ההבחנה. לבחון זה לנסות. ׳ה׳ צַדִּיק יִבְחָן׳,[7] ולא כדי לדעת אם אותו אדם צדיק כי צריך להיות קודם כול צדיק כדי שה׳ יבחן. תכלית הניסיון אינה לדעת אם אותו אדם הוא צדיק או לא אלא לדעת אם בפועל הוא תואם את זהותו, אם הוא מסוגל לממש את ייעודו. הקב״ה נותן לנו בינה מיוחדת הנדרשת לנו כדי שנוכל למלא את ייעודנו כאדם, כישראל ועל כך אנחנו מודים לו.
פּוֹקֵחַ עִוְרִים
בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם פּוֹקֵחַ עִוְרִים.
כאשר האדם מתעורר בבוקר הוא חווה נס. איננו תופסים אותו כי הוא תדיר. הנס אינו בהכרח דבר יוצא דופן, חד־פעמי המנוגד לחוקות הטבע. יש לשפה העברית מספר מילים כדי לאפיין את הנס: המילה נס עצמה וגם למשל המילה פלא. הפלא מציין דבר מה שמתרחש תדיר הנחוץ לחיים עצמם, עד כדי כך שהדבר נראה לנו כמתרחש באופן מכני. פלאים אלו מעלים קושיות בעיני הפילוסופים אולם עבורנו הם הרשימו,[8] העקבה של הנוכחות האלוקית בעולמנו. הפל״א הוא גילוי האל״ף של אלופו של עולם, גם דרך התרחשויות הנראות לנו, הנתפסות על־ידי חלקנו כטבעיות, כי גילוי זה מוסתר, מולבש בטבע. הפלאים הם העדות החיה לנוכחות זו, הרבה יותר מכל ניתוח שכלי מופשט.[9] עדות זו היא עדות היסטורית מתוארכת. היא אינה סמלית. היא מציאותית כי הנפש שלי היא מציאותית. היא חיה. היא חיה דרך נשמתה ודרך גופה.
במובן זה הפלא של ההתעוררות בבוקר היא כאל תיאור מראש של תחיית המתים של לעתיד לבוא. אולם המושג של תחיית המתים מורכב משום שהוא כולל למעשה שני מושגים: התחייה העתידית לפני המעבר לעולם הבא,[10] והתחייה המתרחשת כל יום, כל בוקר, המוזכרת בחלקו הראשון של ברכת הגבורות בתפילת העמידה: ״אַתָּה גִּיבּוֹר לְעוֹלָם אֲדֹנָי מְחַיֵּה מֵתִים אַתָּה רַב לְהוֹשִיעַ ... מְחַיֵּה מֵתִים בְּרַחֲמִים רַבִּים וכו׳״. בחלקו הראשון של הברכה מדובר בתחיית המתים המתרחשת בכל יום ובמעגל החיים בכל אותם פלאים המתרחשים תדיר, כגון גשמים, כלכלה, רפואה וכו׳. נושא חלקו הראשון של ברכה זו ונושא האמירה ״אלוקי נשמה״ חד הוא: מעגל החיים, החיים של הנשמה והחיים של הנפש בעולם הזה.
שני מעגלים אלה מביאים לתחיית המתים העתידית, נושא של חלקו השני של ברכת הגבורות: ״מִי כָמוֹךָ בַּעַל גְּבוּרוֹת וּמִי דוֹמֶה לָּךְ מֶלֶךְ מֵמִית וּמְחַיֶּה וּמַצְמִיחַ יְשׁוּעָה וְנֶאֱמָן אַתָּה לְהַחֲיוֹת מֵתִים. בָּרוּך אַתָּה ה׳ מְחַיֵּה הַמֵּתִים״. לכן מי ששכח לומר אלוקי נשמה בבוקר וכבר התפלל תפילת העמידה פטור מלאומרו שוב.[11]
שאלה: האם יש כאן חשש לברכה לבטלה אם בכל זאת אומרים את אלוקי נשמה?
תשובה: בהחלט. הדברים צריכים להיות מדויקים ואותנטיים. איני אומר כי אני רוצה לומר. אני אומר כי לאמירה שלי יש אפקטיביות. היא פועלת. זאת בתנאי שאני אומר לפי הכללים של ההלכה ולפי הסדר. אין מקום ליוזמות אישיות.
אתן דוגמה נוספת של פלא: הראיה. זה נראה לנו כל כך טבעי שאיננו שמים לב לכך שיש כאן פלא של ממש. העין אינה רק עדשה. היא הכלי המאפשר לנשמה לראות בעולם הזה. הפיכת האות המתקבלת דרך עדשת העין לאות הנמסרת למוח והעיבוד המוחי לתמונה הם דבר פלאי, גם אם היום אנחנו מבינים את השלבים השונים של התהליך הפיזיולוגי ומנגנוניו. אבל אין זה הכול כי אנחנו מזהים את מה שאנחנו רואים. אנחנו יודעים לקשור את התמונה לזיכרון שלנו ולזהות מה אנחנו רואים. הראיה היא הבסיס להיכרויות המופשטות שלנו. לכן אנחנו מברכים בכל בוקר: ״בָּרוּך אַתָּה ה׳ ... פּוֹקֵחַ עִוְרִים״.
מַתִּיר אֲסוּרִים
בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם מַתִּיר אֲסוּרִים.
הקב״ה הוא גם ״מתיר אסורים״. למה הכוונה? כאשר אני ישן, איני מודע לתפקוד אבריי, לתנוחות שלי. חז״ל אומרים שבמהלך השינה ידי האדם הן עסקניות.[12] לכן גזרו טומאה על הידיים וחייבו ליטול ידיים בבוקר לפני אמירת קריאת שמע והתפילה.[13] האדם צריך להיות מודע לתנועות שלו, לשימוש שהוא עושה בגופו. במהלך השינה הוא מאבד את האוטונומיה שלו, את חירותו. הוא מתפקד ללא ידיעה מודעת. הקב״ה מתיר אסורים במובן זה שהוא מחזיר לנו בבוקר את חירותנו. התנועות שלנו הן שוב רצוניות, ולכן הן מחייבות אותנו.
זוקֵף כְּפוּפִים
בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם זוֹקֵף כְּפוּפִים.
הקב״ה הוא גם זוקף כפופים כלשון הפסוק ׳סוֹמֵךְ יְהוָה לְכָל הַנֹּפְלִים וְזוֹקֵף לְכָל הַכְּפוּפִים׳.[14] הקוף אינו הולך זקוף. האדם כן. הוא זוקף את עצמו מחדש בכל בוקר כי הוא רוצה להיות אדם. להיות אדם פירושו להתגבר על חוקות הטבע. הדבר הטבעי הוא ללכת כמו הקוף. להסתכל למטה, לכיוון הדבר הקרוב. לא כך האדם. הוא צריך להסתכל למרחקים.
זהו ההבדל בין האדם לנחש. הנחש הולך על גחונו: ׳עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ׳.[15] הנחש, האדם הטבעי שהזכרתי בשיעור ״שויתי ה׳ לנגדי תמיד״ עסוק ב״עכשיו״, במיידי, בהנאה הרגעית הבאה מהצד הטבעי של הבריאה. הוא אינו רוצה להסתכל למרחקים. הוא מסתפק במידיות. הגמרא מזהירה אותנו מפני מצב זה לקראת בואו של המשיח כאשר היא אומרת ש״פני הדור כפני כלב״.[16] מה מיוחד בכלב? כאשר בעל הכלב מכה בו עם מקל, את מי הוא תוקף? המקל. מדוע הוא אינו תוקף את מי שמחזיק במקל? כי הוא רואה את הגורם המיידי לכאבו ולא מעבר לכך. האדם, לעומתו, רואה למרחקים.
מַלְבִּישׁ עֲרֻמִּים
בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם מַלְבִּישׁ עֲרֻמִּים.
הבדל נוסף בין הנחש לאדם בא לידי ביטוי בבושה שהאדם חש במערומיו.[17] חוויית הבושה היא ביטוי למוסריות. לפני החטא של אדם הראשון נאמר ׳וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ׳.[18] אחרי החטא נאמר ׳וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת׳.[19] לא כתוב ויראו כי עירומים הם אלא וידעו, כלומר התווסף להם ידיעה. איזו ידיעה?[20] ידיעה שגורמת להם להבין שהם זקוקים לבגדים. אילו בגדים? כותנות עור כלשון הפסוק ׳וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם׳.[21]
סיפור החטא של אדם הראשון אינו מתרחש בעולם העשייה אלא בעולם היצירה.[22] בעקבות החטא מתחילה הירידה לעולם העשייה, הוא העולם שלנו והאור הופך לעור. הגוף של האדם אז מתגלה אלא שבינתיים האדם פגש את ערמת הנחש. ערמה זו היא החכמה הטבעית שאינה רגישה לערכים מוסריים, לערכים של הטוב והרע והיא אינה יודעת להפריד ביניהם. חכמת האדם הטבעי נקראת בתורה ערמה - אותיות ר״ע מ״ה. מקור הרע הזה בחשיבה הבלתי פרסונלית של צד המ״ה, של הצד בבריאה שאינו רגיש לערכים כלל.[23] האדם נמצא בצד השני, בצד המ״י - כך הייתה הכרעתו של אדם הראשון כבר לפני החטא, כאשר נזרקה בו נשמתו, נשמת חיים - ׳וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה׳. בעקבות החטא הכרעה זו נמצאת בסכנה והאדם זקוק לכלים חדשים כדי להתמודד עם המצב של טוב ורע מעורב. צריך להלביש את הערום של האדם כדי למנוע את נפילתו הבלתי הפיכה לצד המ״ה, לצד חכמת הנחש, לצד הבלתי פרסונלי. הקב״ה עושה זאת על־ידי מתן מסגרת - המצוות, על־ידי הגדרת מסגרת שבה האדם יוכל לפעול בעולם העשייה. זהו היסוד של הברכה שאנחנו מברכים בכל בוקר ״בָּרוּך אַתָּה ה׳ ... מַלְבִּישׁ עֲרֻמִּים״.
הרבה טועים בהבנת המצב שאפיין את האדם לפני החטא כאשר הם אומרים שהמודעות של האדם לערכים היא תוצאת החטא. ההפך הוא הנכון. האדם היה רגיש לערכים המוסריים מהרגע שבו נזרקה בו נשמתו. לכן הבורא היה יכול לאסור עליו את מה שאסר עליו. מה שהשתנה בעקבות החטא הוא הדרך שבה האדם תופס את העולם. אם הוא משתמש בחכמת הנחש בלבד, בערמה כדי לתפוס את העולם, הצד הבלתי פרסונלי גובר והופך לצד הדומיננטי, אם לא הצד הבלבדי. אז האדם יכול לחשוב שאין משמעות למעשיו, שאין לו אפשרות לתקן את הדרוש תיקון משום שהוא אינו שונה מהותית מכל יצור טבעי. לכן הוא לא ינסה לשנות את המצב של העולם ומצב זה של טוב ורע מעורבבים יימשך. כדי לרצות לשנות מצב זה, האדם צריך להשתמש בחכמתו האמתית - חכמה הנגזרת מעצם היותו בעל תודעה מוסרית. בלעדיה הוא ערום כאדם.
אחרי החטא, אדם הראשון צריך לענות לשאלה של בוראו: אַיֶּכָּה? לאיזה כיוון אתה רוצה לקחת את עצמך? לכיוון החכמה הטבעית או לכיוון החכמה האדמית האמתית? חז״ל לומדים שהקב״ה הלביש מיד את אדם הראשון במצוות.[24] הוא עשה זאת משום שהמצוות הן הביטוי המעשי של השלטת התודעה המוסרית על החכמה הטבעית. הן הגילוי והתרגום המעשי של המידות שהבורא מציע לאדם כיסוד זהותו.[25]
המקובלים מציינים שהגמ׳ של המילה עֲרוּמִּים בפסוק הנאמר לפני החטא ׳וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ׳[26] הוא שלוש מאות שישים ושש כמניין מצוות לא תעשה - שס״ה עם הכולל.[27] כוונתם באמירה זו כפולה. א) ללמד אתנו שתכלית המצוות לא תעשה היא להגן על האדם וצאצאיו במלחמתו נגד תפיסת הנחש, קרי האדם הטבעי המוותר על האפשרות לשנות את מצב העולם. ב) ללמד אותנו שיש בעולם הנברא אחדות גמורה - זה תפקיד ״הכולל״.
החכמה של האדם הרוצה להיות שותפו של הבורא בתיקון העולם שונה לחלוטין מחכמתו של האדם הטבעי.[28] תחילתה בידיעה שהאדם יכול להכיר מהו מעשה טוב ומהו מעשה רע ובגילוי רצונו להעדיף את המעשה הטוב על פני המעשה הרע.[29] חכמתו היא חכמה מעשית[30] ותפקיד התורה כגילוי רצון הבורא עבור האדם, נזר הבריאה, הוא לעזור לאדם לתעל את כל מעשיו לכיוון הטוב. זה מה שהקב״ה עושה בעצמו עם אדם הראשון מיד אחרי החטא. הוא מלביש אותו ונותן לו ו׳ מצוות - מצוות עשה ומצוות לא תעשה: מינוי דיינים, איסור לגדף את שם ה׳, איסור לעבוד ע״ז, איסור גילוי עריות, איסור שפיכות דמים, איסור גזל.[31] מצוות אלה מהוות את המסגרת המוסרית הבסיסית לכל חברה אנושית הרוצה לחיות כחברת בני אדם אמתיים ולא כחברת בני אדם טבעיים.[32]
מאה ברכות בכל יום
חז״ל קבעו שמעבר לברכות שאנחנו מברכים בבוקר ״חייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות לפחות״.[33] מקור הדברים בגמרא במסכת מנחות מג ע״ב: ״תניא היה רבי מאיר אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר ׳ועתה ישראל מה ה׳ אלוקיך שואל מעמך׳״. פסוק זה נמצא בחומש דברים:
וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.
דברים י יב
רש״י מסביר את מקור הדרשה של רבי מאיר: צריך להבין את המילה מָה בפסוק כמאה: ״קרי ביה מאה״,[34] כלומר מה שהקב״ה דורש ממך הוא מאה ברכות בכל יום. בעל הטורים נותן לכך רמז בפירושו על התורה: ״מה בא״ת ב״ש י״ץ ששואל ממך ק׳ ברכות בכל יום ויום, ויש בפסוק ק׳ אותיות, וכן ממך עולה ק׳״.[35]
השאלה המתבקשת היא שאלת הקשר בין הפסוק ובין הדרשה ״אל תקרי מה אלא מאה״.[36] לכאורה, משמעות הפסוק ברורה: הקב״ה מבקש לירא אותו וללכת בדרכיו. נניח שאנחנו מבינים מה זה לירא את ה׳, מה משמעות הציווי ללכת בדרכיו? מה עליי לעשות כדי שאחשב כמי שהולך בדרכי ה׳? בעיני חז״ל וחכמי ישראל בכל הדורות הנחיה זו אינה מופשטת או אלגורית. היא חייבת לבוא לידי ביטוי במישור המעשי, בדרך שבה היהודי חי. במה היהודי עוסק במהלך היום? אומר רבי מאיר בסוגיה המקבילה בירושלמי:
תני בשם רבי מאיר: אין לך אחד מישראל שאינו עושה מאה מצות בכל יום. קורא את שמע ומברך לפניה ולאחריה ואוכל את פתו ומברך לפניה ולאחריה ומתפלל שלשה פעמים של שמונה עשרה וחוזר ועושה שאר מצות ומברך עליהן. וכן היה רבי מאיר אומר: אין לך אדם בישראל שאין המצות מקיפות אותו. תפילין בראשו ותפילין בזרועו ומזוזה בפתחו מילה בבשרו ארבע ציציות בטליתו מקיפין אותו.
ירושלמי ברכות, פרק ט, הלכה ה
רבי מאיר מתאר את החוויה הקיומית היומיומית של היהודי: המצוות מקיפות אותו. המצוות צריכות להקיף אותו משום שהוא עסוק בעשיית רצונו של ריבונו של עולם, של בוראו. הוא נראה כעוסק בחיי שעה. הוא עמל. הוא מפרנס את משפחתו.[37] ובכל זאת הוא - כל כולו עוסק במצוות, בבחינת ׳שִׁוִּיתִי ה׳ לְנֶגְדִּי תָמִיד׳. במצוות אלו האדם נהנה מהעולם הזה - לא הנאה גסה אלא שמחה של מצווה, ולכן הוא מברך. זהו המקור לדין ״חייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות לפחות״.
ישנו פרק בתהילים, מזמור קכח, המקשר בין מי שהולך בדרכי ה׳ ובין עניין מאה ברכות:[38]
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אַשְׁרֵי כָּל יְרֵא יְהוָה הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו.
יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ.
אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ.
הִנֵּה כִי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא יְהוָה.
יְבָרֶכְךָ יְהוָה מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלִָם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.
וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל.
הפסוק השני והפסוק השלישי מתארים את חלקו הטוב של יראי ה׳ ההולכים בדרכיו. הפסוק הרביעי ׳הִנֵּה כִי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא יְהוָה׳ נדרש על מי שיזכה לברכת ה׳. בזכות מה יזכה לכך? בזכות ׳כִי כֵן׳ בגמ׳ מאה. מי שמברך מאה ברכות ביום יזכה לברכת ה׳.[39] זה לא עניין טכני, מכני אלא עניין מהותי. מי שמסוגל במהלך כל יומו לראות את ברכת ה׳ בעולם, ליהנות ממנה בבחינת שמחה של מצווה יזכה לטוב ה׳. מי שמסוגל לומר את תהילתו ולהוסיף עליה בבחינת ׳וְהוֹסַפְתִּי עַל כָּל תְּהִלָּתֶךָ׳,[40] במיוחד בשבתות וימים טובים, יזכה לברכת ה׳: ׳יְבָרֶכְךָ יְהוָה מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלִָם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל׳, בבחינת ׳פִּי יְסַפֵּר צִדְקָתֶךָ כָּל הַיּוֹם תְּשׁוּעָתֶךָ כִּי לֹא יָדַעְתִּי סְפֹרוֹת׳.[41]
[1] ראה ברכות לה ע״א: אשכחן לאחריו, לפניו מנין? הא לא קשיא דאתי בקל וחומר: כשהוא שבע מברך - כשהוא רעב לא כל שכן ...? ולמאן דתני נטע רבעי - הא תינח כל דבר נטיעה, דלאו בר נטיעה כגון בשר ביצים ודגים, מנא ליה? אלא סברא הוא: אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה.
[2] ראה דברי הטור, אורח חיים, סימן מו: אחר שהניח תפילין, יסדר הברכות שתקנו על סדור העולם והנהגתו. ואף על גב דמלישנא דגמרא משמע שצריך לומר כל אחת ואחת בשעתה, דהכי גרסינן בברכות פרק הרואה: כי מתער משנתיה, לימא אלהי נשמה וכו׳ עד לפגרים מתים. כי שמע קול תרנגול, לימא ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם נותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה ... לפי סדר הגמרא היה ראוי לברך על כל אחת ואחת בשעתה. ולפי שאין הידים נקיות, תקנו לסדרן בבית הכנסת, וגם מפני שרבים מעמי הארצות שאין יודעים אותן, תקנו שיסדרום בבית הכנסת ויענו אמן אחריהם ויצאו ידי חובתן. אבל ודאי חובה הוא על כל יחיד ויחיד לברך אותן, דתניא: היה רבי מאיר אומר: מאה ברכות חייב אדם לברך בכל יום, וסמכוה על דרש הפסוקים ...
[3] ראה שלחן ערוך, אורח חיים, סימן מו, סעיף ב: עכשיו מפני שאין הידים נקיות וגם מפני עמי ארצות שאינם יודעים אותם נהגו לסדרם בבית הכנסת ועונין אמן אחריהם ויוצאים ידי חובתן.
[4] הסדר בנוסח אשכנז הוא: הַנּותֵן לַשֶּׂכְוִי בִּינָה לְהַבְחִין בֵּין יום וּבֵין לָיְלָה, שֶׁלּא עָשַׂנִי גוי, שֶׁלּא עָשַׂנִי עָבֶד, שֶׁלּא עָשַׂנִי אִשָּׁה, פּוקֵחַ עִוְרִים, מַלְבִּישׁ עֲרֻמִּים, מַתִּיר אֲסוּרִים, זוקֵף כְּפוּפִים, רוקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם, הַמֵּכִין מִצְעֲדֵי גָבֶר, שֶׁעָשָׂה לִי כָּל צָרְכִּי, אוזֵר יִשְׂרָאֵל בִּגְבוּרָה, עוטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה, הַנּותֵן לַיָּעֵף כּחַ, הַמַּעֲבִיר חֶבְלֵי שֵׁנָה מֵעֵינַי וּתְנוּמָה מֵעַפְעַפָּי.
[5] ההלכה קובעת שמי שלא אמר בבוקר את ברכות השחר חייב לאומרן אחרי שסיים את תפילת העמידה, חוץ מהברכה אלוקי נשמה: ״כל ברכות השחר, אם לא אמרם קודם שהתפלל, יכול לאמרם לאחר התפלה, חוץ מברכת ״על נטילת ידים״ (דכיון דיש אומרים דנטילת ידים שחרית, נתקן משום התפלה, אם כן לאחר שהתפלל, אין עוד מקום לברכה זאת) וחוץ מברכת ״אלוקי נשמה״ (שכבר יצא בברכת מחיה המתים)״ (קיצור שלחן ערוך, הלכות ברכות השחר, סימן ז).
[6] איוב לח לו.
רש״י מפרש בד״ה ״לשכוי״: זה תרנגול לשון חכמים וי״א זה הלב שהוא שוכה וצופה ומחשב את הנולדות.
השכוי חש את בוא הבוקר המתקרב עוד בלילה, מבין בין יום ללילה עוד כאשר לילה. זו היכולת לחוש את סוף הגלות המתקרב עוד בחשכת הגלות (מתוך שיעורי הרב על התפילה).
[7] תהילים יא ה.
[8] לגבי מושג הרשימו ראה סוד מדרש התולדות, חלק ג, עמ׳ 384.
[9] האל״ף היא למעלה מן המציאות, למעלה מן הגילוי, נעלמת לגמרי. כאשר אל״ף מתגלה בעולם, הדבר הוא פלא, אותיות אל״ף למפרע. עולם האיחוד מתגלה. אם גילוי זה נעשה שלא כדרך הטבע, אומרים הלל (מתוך שיעורי הרב על שערי אורה).
פלא הוא שמו של מלך המשיח: ׳כי ילד ילד לנו בן נתן לנו ותהי המשרה על שכמו ויקרא שמו פלא יועץ אל גבור אביעד שר שלום׳ (ישעיהו ט ה) לרמוז כי בעולם התיקון, עתידה להופיע האחדות - האות אלף - להבדיל מן העולם הזה.
[10] ראה סוד מדרש התולדות, חלק ב, עמ׳ 251.
[11] ראה משנה ברורה, סימן נב, ב, ד״ה ״בסוף פסוקי דזמרה״: ר״ל אחר שיניח התפילין על ראשו יהיו עומדים הצבור בסוף פסוקי דזמרה ועיין בח״א שכתב דאם נתאחר לבוא יראה עכ״פ לומר קודם שיתחיל להתפלל ברכת ענט״י ואלהי נשמה וברכת התורה [דאל״ה דעת הפר״ח באלהי נשמה שלא יאמר אחר התפלה כי יצא בברכת מחיה המתים ועיין בסוף הסימן מה שכתבנו בזה ובבה״ת יש דיעות בזה בסימן מ״ז ס״ח אם לא למד מיד אחר התפלה עי״ש ונטילת ידים לא ניתקן רק קודם התפלה].
[12] שבת יד ע״א.
[13] ברכות יד ע״ב. ראה טור, אורח חיים, סימן צב.
[14] תהילים קמה יד.
[15] בראשית ג יד.
[16] סנהדרין צז ע״א.
[17] מבחינת הגימטריה ההפרש בין נפש (430), מבחינת נפש חיה, ונחש (358) הוא 72, כלומר חסד, המידה הראשונה במידות המוסריות.
[18] בראשית ב כה.
[19] בראשית ג ז.
[20] חז״ל אומרים שהנחש הטיל זוהמה באדם. למה הכוונה? הספק (מתוך שיעורי הרב על שערי אורה).
[21] בראשית ג כא.
[22] יש בתורה שלוש פתיחות: הראשונה מ״בראשית ברא״ עד סוף הפסוק השלישי של פרק ב. בפסוקים אלה הדגש הוא על המתרחש בעולם הבריאה. השנייה מפסוק ד של פרק ב ״אלה תולדות השמים והארץ״ עד סוף פרק ד. בפסוקים אלה הדגש הוא על המתרחש בעולם היצירה. השלישית מתחילת פרק ה ״זה ספר תולדות אדם״ והדגש על המתרחש בעולם העשייה (מתוך שיעורי הרב - מבוא לחכמת הקבלה).
[23] הערמה דומה לחכמה אבל היא שייכת לעשו, לפילוסופיה. הפילוסופיה היא חכמה שהיא באמת ערמה. בתורה יש חכמה אמתית.
כאשר התורה אומרת שיעקב פעל בערמה, צריך להבין שהכלל הוא עם חסיד תתחסד (תהילים יח כו) אולם אם העומד מולך אינו חסיד, אסור לך להתנהג כאילו הוא חסיד. עליך להשתמש באותם כוחות שהוא משתמש בהם אבל בבחינת צדיק. צדיק שאינו מסוגל להיות בעל ערמה, אין לו כוח נגד הרשע. יעקב הוא איש תם ועשו הוא איש ציד. יעקב מסוגל להיות איש כמו עשו. לכן הוא יכול להיות אף הוא בעל ערמה. אולם מכיוון שהוא תם, הערמה שלו היא חכמה.
(מתוך שיעורי הרב על שערי אורה).
[24] אדם הראשון קיבל שש מצוות: מצווה למנות דיינים, איסור לגדף את שם ה׳, איסור לעבוד ע״ז, איסור גילוי עריות, איסור שפיכות דמים ואיסור גזל (סנהדרין נו ע״א).
[25] חז״ל דורשים את הפסוק ׳רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה׳ (יחזקאל טז ז) על בני ישראל, לפני היציאה ממצרים. ערום מכל מצוות (מכילתא דר׳ ישמעאל, מסכתא דפסחא ה). לכן הוא נותן להם מיד שתי מצוות: דם פסח ודם מילה. מי שהחליט לקיים מצוות אלו יצא ומי שלא לא יצא. אנחנו מבינים אם כן שתכלית מצוות אלו הייתה לברר מי באמת שייך לזהות ישראל. זה מקביל למה שקרה עם אדם הראשון אחרי חטאו: האם הוא עדיין אדם הראשון? המבחן המעשי הוא אותן מצוות שקיבל. אם הוא מחליט לקיימן, סימן הוא שהחליט להמשיך להיות אדם, גם אחרי שעשה את מה שעשה (מתוך שיעורי הרב על הגדת פסח).
[26] בראשית ב כה.
אפשר למצוא במקרא המילה ערום בכתב מלא עם יו״ד וגם בכתב חסר. בכתב מלא הוראתו עירום הנפש. בכתב חסר הוראתו ערום הגוף. כך מסביר בעל ״ברורי המידות״ על המכילתא, הרב יצחק לנדא. לכן צריך להבין את הפסוק ׳וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת׳ (בראשית ג ז), ערומים ממצוות. כך עולה גם מפרש״י בד״ה ״וידעו כי ערומים הם״: ״אף הסומא יודע כשהוא ערום, אלא מהו וידעו כי עירומים הם, מצווה אחת הייתה בידם ונתערטלו הימנה״ (ראה ב״ר יט ו). אדם עירום, כלומר ערום נפש, בלי מצוות, הוא האדם הטבעי (מתוך שיעורי הרב על פרשת בראשית).
[27] ראה ספר הברית השלם לרבי פנחס אליהו הורביץ: גימטריה עם הכולל הנה אחת משיטות הגימטריה בה מוסיפים לסכום המתמטי של אותיות המילה גם את האות אל״ף. מספר הנחשב כשורש האלוקי של המילה.
[28] האדם הטבעי יודע שיש טוב ורע אך הוא אינו עושה דבר כדי לשנות את מצב העולם. הוא מסתפק במצב הקיים. הוא דומה לפילוסוף המדבר על המוסר אולם מוסר זה אינו מוסר מעשי. הוא ״טהור״. הוא עיוני בלבד. אני נזכר במרצה אחד שהיה מדבר שעות על המוסר, על ערכים והצורך בהם, על אתיקה, על החיים המוסריים אולם יום אחד הוא אמר לנו שהתפקיד של הפילוסוף הוא להראות את הדרך, לאו דווקא ללכת בה. אז רחמתי עליו (מתוך שיעורי הרב - מבוא לפילוסופיה).
[29] המקור לידיעה זו הוא יראת ה׳. ׳רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת יְהוָה׳. אין יראת ה׳ בלי ענווה. ׳עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת יְהוָה עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְחַיִּים׳. אני ירא לפגוע בבריאה כי היא בריאת ה׳. היא שלו, לא שלי. אני שואל את עצמי מה הבורא רוצה שאעשה כדי לעזור לו, כדי להיות שותפו (מתוך שיעורי הרב על התפילה).
[30] יש שני סוגי חכמה: חכמה עיונית וחכמה מעשית. חכמה עיונית היא כל כולה התבוננות. היא אינה מחייבת אותי לעשות מעשה כלשהו. התורה אינה מתעניינת בחכמה מסוג זה. התורה דורשת מעשים כי רק כך אפשר לדעת מיהו האדם באמת (מתוך שיעורי הרב על התפילה).
[31] סנהדרין נו ע״א.
[32] המשך הסברי הרב על שאר הברכות לא נמצא בגנזך.
[33] שלחן ערוך, אורח חיים, סימן מו, סעיף ג.
[34] ראה גם דברי התוספות על מנחות מג ע״ב, ד״ה ״שואל מעמך״.
[35] פירוש בעל הטורים לדברים י יב.
בתמורת א״ת ב״ש, מחליפים כל אות באות המקבילה מסוף האלפא ביתא. האות מ״מ מוחלפת באות יו״ד והאות ה באות צד״י. לכן המילה מ״ה מוחלפת במילה י״ץ והגמטריה של י״ץ שווה מאה.
[36] ראה חידושי אגדות מהרש״א על מנחות מג ע״ב.
[37] ראה שערי דמעה, חלק א, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ, עמ׳ 29 ובמיוחד עמ׳ 82 לגבי המשמעות של הג׳סטות האנושיות.
[38] ראה שבלי הלקט לרבי צדקיה בן אברהם הרופא, ערוגה א, סק״א: עוד יש להוכיח ק׳ ברכות מדכתיב הנה כי כן יברך גבר, המנין כ״י כ״ן עברך גבר בגימטריה מאה.
[39] ראה דברי רבנו בחיי בכד הקמח, שלחן ארבע, עמ׳ ו, ד״ה ״וצריך אתה לדעת״: מילת יברך חסר וי״ו ובאורו במספר כי כן יברך מי שהוא ירא את י״י וצריך אדם להזכיר מאה ברכות ולקיימן בכל יום ...
[40] תהילים עא יד.
[41] תהילים עד טו.
השאירו את תגובותיכם
Post comment as a guest