סוד העברי 2: נספח ג - ונח מצא חן בעיני ה'

נספח ג: וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'

וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'; אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ (בראשית ו, ח-ט). פירש רש"י: "הואיל והזכירו סיפר בשבחו, שנאמר: זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה (משלי י, ז), לימדך שעיקר תולדותיהן של צדיקים – מעשים טובים".

בהבנת דברי רש"י אלה התעורר בתקופה מאוחרת יותר דיון בין מפרשיו. בעל "לבוש האורה" (ר' מרדכי יפה, בעל ה"לבושים") מצטט תחילה את דברי מהר"ל מפראג בפירושו "גור אריה" (שם נזקק האחרון לדברי קודמו ר' אליהו מזרחי),[1] ואז מוסיף:

אבל [מהר"ל] לא דקדק מה שיש לדקדק פה גבי נח מיניה וביה, והוא זה: אמאי לא סיפר בשבחו מיד כשהזכירו למעלה בפעם ראשון שנזכר בתורה, שהרי כל דורותיו היו רשעים, וזהו מה שסותר תירוצו שתירץ שאינו מספר שבחו של צדיק אלא כשמזכיר אצלו רשעים. ועוד מה שכתב שאין זכירה אלא אחר שכחה, ולכך כיון שדורותיו היו רשעים הווא ליה כאילו נשכחו הבריות מלפני ה' יתברך, וכשהוא זוכר הצדיק שבדור כתב לשון זכירה – לא דק בלשון רש"י שכתב "הואיל וְהִזְכִּירוֹ" שהוא בבנין הפעיל ולא כתב "הואיל וּזְכָרוֹ" מן הקל. לכך אני אומר דהכי פירוש כוונת רש"י "הואיל וְהִזְכִּירוֹ", וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה', והיינו שהזכירוֹ לאחרים וכתב עליו בתורה להודיע לדורות שנח מצא חן וגו', לכן סיפר מיד בשבחו ליתן טעם לָמה מצא חן, וזהו זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, כלומר כשמזכירין אותו לפני הבריות – לטוב יברכהו, כלומר יספרו בשבחו מהו צדקתו.

עד כאן לשון לבוש האורה, ועיין שם באריכות. ולעניות דעתי נראה, כי ביאורו מנוגד לכאורה לכוונת רש"י, שהרי לשיטת לבוש האורה היה לו לרש"י לסדר את פירושו על הפסוק וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'. היש שבח גדול מזה, שילוד אישה יחיד ימצא חן בעיני הבורא, לאחר שהתורה כבר ביטאה את אכזבתו מברואיו: כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם (ו, ז)? אבל כוונת רש"י לתרץ קושיה אחרת, המצביעה על סתירה לכאורה בין שני הפסוקים הנזכרים, האחד: וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה', וזו גזרה מלפני המקום, שהרי הפסוק אומר: וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן (שמות לג, יט), והשני הסמוך לו: נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה. הא כיצד? אם צדקת נח ותמימותו מעכבות את ישועתו, תכתוב התורה: וְנֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, ובזה יובן שימצא חן בעיני ה'.

אבל הדברים כסדרם. לכך הוצרך רש"י לפרש "סיפר בשבחו", רצה לומר שכתוב נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, לקיים מה שכתוב זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב, ולא כי צדקתו מביאה לישועתו. ואמת ציין בעל לבוש האורה כי מילת 'והזכירו' היא מבניין הפעיל, אך לא דקדק מה שיש לדקדק פה לגבי נח. והנכון כפי שפירש הגור אריה: הואיל והזכירו בין הרשעים מייד סיפר בשבחו, כדי שלא יאמרו הדורות שנח היה רשע כדורותיו, כי האמת שהיה צדיק בדורותיו ולא כי צדקתו גורמת לישועתו, כי צדיק שלא עמד ביסוד דורותיו להצילם ממוות, מה יועיל להצילו מלכתחילה? אבל הוא מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'.

לכן נכון פירשו רז"ל מלת בְּדֹרֹתָיו – אלו לשבח ואלו לגנאי.[2] ואפשר להביא ראייה לדבר מהפסוק וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה (ו, כב), ופירש רש"י: "וַיַּעַשׂ נֹחַ – זה בניין התיבה". ומה תלמוד לומר? בוודאי זה בניין התיבה! ולשון הרא"ם: "דאם לא כן, 'וַיַּעַשׂ נֹחַ' השני למה לי?". ועוד, אם המילה 'וַיַּעַשׂ' מוסבה על כל מעשיו, אף על ביאתו לתיבה, מהו זה שכתוב אחריו: וַיֹּאמֶר ה' לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה (ז, א)? אלא יש לומר שהראשון מורה על בניין התיבה, והשני על ביאתו שמה. וכך פירש רש"י שם: "וַיַּעַשׂ נֹחַ – זה ביאתו לתיבה".

ועדיין יש לתמוה, כי בכל זאת הדבר פשוט, ומה קשה לרש"י? אבל אם נעורר תמיהה בעניין זה, תתעורר תמיהה על כל סיפור הפרשה, כי הרי הקדוש ברוך הוא ציווה לנח לעשות מעשים שיכול אדם להגיע אליהם גם בלא ציווי, בלא תורה ובלא נבואה, כדי להציל את נפשו מהשחתת המבול. ופירש "בעל הטורים": "הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ – סופי תיבות חכם". ואמת הדבר שציווה הקדוש ברוך הוא לנח שיעשה תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר [–––] וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר (ו, יד), אבל יש לדקדק בשינוי הכתוב מהמילה 'אלהים' לשם הוי"ה (ה'), תחילה: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ (ו, יג), ולאחר מכן: וַיֹּאמֶר ה' לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה (ז, א). פירוש הדבר, כי הקדוש ברוך הוא בבחינת בורא, בשם 'אלהים', נתן עצה לנח כאיש חכם, לבנות תיבה כדי להציל את נפשו ואת נפשות אנשי בֵּיתו ממוות.

אבל במצווה זו רָמַז לו גם לקרוא בשם ה', כאותו צדיק שהיה מתהלך לפני האלהים וקורא בשמו, והמתין לו מאה ועשרים שנה לראות מה יעשה; אם יעשה כאברהם אבינו שקרא בשם ה' אל עולם, או שיבנה תיבה כדרך הארץ. והנה נח שמע המצווה במשמעהּ הטבעי. והרמז לכך פשוט בפסוק: וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ (ו, טו), וכעת אגלה סודו:

א. שמילת 'תֵּבָה' מורה על התיבה המיוחדת, כמו שאמרו רז"ל: כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך היא (ראו זוהר, ח"ב, קכ"ד ע"א), ובפרט כל התיבות זאת התיבה שתציל צדיק ממוות.

ב. כי דקדק הפסוק בשיעורי התיבה בפרט, אם כן למה דקדק גם כן בלשון אורך רוחק וקומה? אלא לרמוז על הקריאה: קומה רוחב, אורך – ראשי תיבות קר"א. כלומר: עשה התיבה בקומתה, ברוחבה ובאורכה – הרי "קרא בשם".

ג. ולא עוד, כי יו"ד נכפל בה"א הרי חמישים; יו"ד בה"א בו"ו הרי שלוש מאות. ה"א בו"ו הרי שלושים.

ד. ועוד, לשון 'כפר' רמז על הכפירה, ועיין מה שכתב רש"י על זה. משמע, ה' יתברך אמר לנח דבר בתוך דבר: בְּנֵה בית לכפר על האדם וּקְרָא עליו את שמי המיוחד לעולם. אבל נח שמע התורה כלשון בני אדם, ולא היה כדאי לכפר על האדם; וזה אָמְרוֹ אילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום, לכן פירש רש"י "וַיַּעַשׂ נֹחַ – זה בנין התיבה".

מכאן שהקדוש ברוך הוא ציווהו על הכפרה, והוא עשה את התיבה ממשית. והנה הכתוב מעיד: וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה' (ז, ה), ולא: אֵת אֲשֶׁר צִוָּהוּ. ועוד: כֵּן עָשָׂה, משמע כצורת המצווה ולא המצווה בעצמהּ. וכשעשה את התיבה ממש, אז אמר לו ה': הואיל ועשית תיבה ממש, בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה. ומכאן נלמד על סיבת השינוי של מניין הבהמות בין שתי הפרשיות. תחילה אמר לו: וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ (ו, יט), ובסוף אמר: מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ (ז, ב), ופירש רש"י: "העתידה להיות טהורה לישראל". ודו"ק כי שינה ממלת 'לְהַחֲיֹת' למילה 'לְחַיּוֹת' (ז, ג). לכן יש לפרש כי וַיַּעַשׂ נֹחַ הראשון – זה בניין התיבה לגנאי, וכי וַיַּעַשׂ נֹחַ השני – זה ביאתו לתיבה, לשבח. והכתוב מעיד: וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה' (ז, ה) סתם.

ועל דרך זו נסביר את מצבו של עם ישראל בתקופתנו. כי הקדוש ברוך הוא ציווה לנח לבנות בית לשמו, והוא בנה תיבה לעצמו, להציל את גוף המין האנושי, ומכל מקום מִצווה מפי הקדוש ברוך הוא היא. כי יש בשתי מילות אלו – 'בַּיִת' ו'תֵבָה' – אותיות י"ה, היתרות על שתי האותיות המשותפות 'ב' ו'ת'. 'בַּיִת' ביו"ד לחיי העולם הבא, 'תֵּבָה' בה"א לחיי העולם הזה [–––],[3] גם כי עם ישראל מְצֻוֶּה לבנות בית שייקרא בית תפילה לכל העמים. אכן, וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה (ט, כ) – אלו הקיבוצים והמושבות; וַיִּטַּע כָּרֶם (שם) – לעשות ענבים, ולוואי שלא יעשה באושים (ע"פ ישעיה ה, ז).

הערות

* מאמר זה נמצא באוצר כתבי היד של הרב אשכנזי, ולמיטב ידיעתנו מעולם לא פורסם. הסגנון והכתב מעידים על תקופה מוקדמת בחיי הרב, ככל הנראה תחילת שנות החמישים של המאה הקודמת. מצויים בו – אם גם ברמיזה – נושאים אחדים שהרב פיתח אותם לאורך שנים רבות, ושבחלקם אף היו לאבני יסוד במשנתו. על כן ראינו לנכון לפרסמו, למרות סגנונו התמציתי במיוחד. הרב אשכנזי היה איש של תורה שבעל פה. את דבריו נהג לכתוב בתכלית הקיצור ובתמצית, כמסורת רבני ספרד. ברוב כתביו נהג להסתפק ברמיזה למקורות חכמינו, אשר משם ינק את מעיינות חוכמתו, אך כאשר העתיק את המקורות בשלמותם, רָמַז בזה כי יש ללמוד פירושים אלה לעומקם על מנת להבין את בסיס עיונו בסוגיה הנלמדת. דרך משל, במאמר זה העתיק רבנו את פרוש "לבוש האורה" בשלמותו, כפי שתחזינה עיני הקורא מישרים.