סוד מדרש התולדות 7: מלאכים עולים ויורדים

מלאכים עולים ויורדים

וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ.

בראשית כח יב

יש קושי בולט בפסוק זה: המלאכים עולים לפני שהם יורדים. המדרש מתייחס לקושי הזה ומסביר:

מלאכים המלוין את האדם בארץ אין מלוין אותו בחוץ לארץ, ׳עולים׳ אלו שליווהו בארץ, ׳ויורדים׳ אלו שליווהו בחוץ לארץ.

בראשית רבה, פרשה סח יב

הדבר הראשון שאנחנו מבינים מדברי המדרש הזה הוא שאין כאן חלום אלא תיאור של מציאות כי מלאכים אלו הם מציאותיים, גם אם עניין המלאכים אינו נהיר לנו כל כך היום.[1] התורה פשוט מתארת בפסוק זה את המתרחש במציאות, כפי שלמדנו זאת בשיעור הקודם. לאיזה צורך? מה זה מלאך?[2] שתי תשובות בעניין: הראשונה, מלאך הוא ביטוי לרצון ה׳ עבור דבר מסוים, עבור אדם מסוים.[3] למשל, רצון ה׳ להבריא אדם חולה נקרא רפאל. תשובה שנייה, המלאך הוא התוצאה של מעשה טוב שאדם מסוים עשה.[4] מלאכים אלה מלווים את האדם. מה שהמדרש מגלה לנו הוא שהם אינם מלווים אותו באופן קבוע כפי שהיינו מצפים, אלא הליווי תלוי מיקום וזה מפתיע. רש״י אומר דבר דומה על הפסוק המתאר את חזרתו של יעקב מגלותו אצל לבן, לפני כניסתו לארץ: ׳וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם׳.[5] כך הוא כותב: ״שתי מחנות, של חוצה לארץ שבאו עמו עד כאן ושל ארץ ישראל שבאו לקראתו״.[6] גם כאן צריך לשאול אותה השאלה: מדוע צריך מלאכים אחרים? התשובה היא שבחו״ל אתה לא אותו אדם. הזהות שלך שונה. היא מוקטנת.[7]

הפחד של יעקב

המדרש נותן מספר הסברים לגבי משמעות הסולם והמלאכים היורדים והעולים בו. הוא מתייחס במיוחד לפחד שתקף את יעקב כאשר ראה את המחזה הזה:

רבי נחמן פתח: ׳ואתה אל תירא עבדי יעקב׳ (ירמיהו ל י) מדבר ביעקב דכתיב ׳ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וגו׳׳. אמר ר׳ שמואל בר נחמן: אלו שרי אומות העולם, דאמר ר׳ שמואל בר נחמן: מלמד שהראה הקב״ה ליעקב אבינו שרה של בבל עולה שבעים עֲוָקים,[8] ושל מדי נ״ב, ושל יון ק״פ, ושל אדום עולה ולא יודע כמה. באותה שעה נתיירא יעקב אבינו. אמר: אפשר שאין לזה ירידה? אמר לו הקדוש ברוך הוא: ׳ואתה אל תירא עבדי יעקב׳ אפילו הוא עולה ויושב אצלי משם אני מורידו, הדא הוא דכתיב (עובדיה א ד) ׳אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך׳.[9]

ויקרא רבה פרשה כט

הפחד של יעקב מתעורר כאשר הוא אינו רואה את שרו של אדום יורד, בניגוד לשאר השרים שראה: ״אפשר שאין לזה ירידה״? לשון המדרש מדויקת: לא נאמר בו שיעקב ראה את שרו של עשו אלא את שרו של אדום. הווה אומר, המדרש אינו דן בפחדו של יעקב כאיש פרטי אלא בפחדו כאב לישראל המתמודד במהלך ההיסטוריה עם אדום שהוא הסמל של המערב בטיפולוגיה החז״לית.[10] שאלת המדרש ברורה: האם ייתכן שהציוויליזציה המערבית שונה מכל שאר הציוויליזציות והיא לא שוקעת?[11] מזה חושש יעקב ולכן הוא מתיירא. לפי חוקי ההיסטוריה הציוויליזציה של אדום צריכה לשקוע כמו שאר הציוויליזציות, אולם מדוע אין זה כך? ואם אין זה כך, סימן הוא שיש בה משהו יוצא דופן, משהו מיוחד שצריך לברר את טיבו. האם יש בה ממד הנצח? הרי ממד זה הוא הממד של ישראל בבחינת ׳נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר׳.[12] האם גם לעשו הוא אדום יש ממד של נצח? ואם כן, האם זה אומר שיש באמת מתחרה לישראל? זו שאלת המדרש ושאלה זו נוגעת ישירות להבנת ההיסטוריה שלנו כצאצאי יעקב.

התמיהה שלנו מתחזקת לאור העובדה שלפי הפסוק המובא בסוף המדרש עצמו ברור הוא שיש לאדום סוף והקב״ה מכיר אותו: ׳אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם יְהוָה׳.[13] הוא לא רק מכיר אותו. הוא אפילו מסר אותו לנביא עובדיה. לכן עלינו לחדד את השאלה ולשאול כך: מדוע הקב״ה אינו מראה ליעקב דווקא את הסוף של אדום? התשובה פשוטה ומהותית ביותר: הסיבה לאי מסירת הסוף ליעקב קשורה לעובדה שזו ההיסטוריה שלו ושל צאצאיו ואנחנו כותבים היסטוריה זו. אנחנו חווים אותה. אנחנו חיים אותה. יש הבדל בין לדעת שיש סוף מבחינה שכלית ובין לחוות אותו, ובעיקר בין לחוות את הדרך המביאה לסוף הזה, לנפילתו של עשו: יעקב עצמו צריך להמציא את הדרך הזו. הוא צריך לסלול אותה. אנחנו בעצמנו צריכים לסלול דרך זו. לכן אי אפשר להראות לו או לצאצאיו את סופו של אדום. סופו של אדום תלוי במעשינו. סופו של אדום תלוי במימוש רצוננו להיות ישראל באמת. זו הנקודה הראשונה.

הנקודה השנייה מהותית אף יותר: קודמיו אברהם ויצחק התמודדו עם ציוויליזציות אחרות - עם בבל, מדי ופרס ואפילו עם יוון והם נדרשו אף הם להמציא את הדרך להתמודד עמן.[14] הם הורידו אותן. אולם הדרך שהם המציאו אז אינה עוזרת ליעקב משום שההתמודדות שלו היא התמודדות חדשה ואי אפשר לשכפל את מה שעבד אז. עשו מהווה אתגר חדש לחלוטין, הנוגע לעצם הזהות של ישראל כי הוא מציג את עצמו כחלופה זהותית לישראל, כפי שלמדנו זאת בשיעורים הקודמים.

לכן יעקב מתיירא. האם יצליח להוריד את עשו? האם צאצאיו יצליחו להוריד את אדום? האם יתברר לכולם שהוא, שצאצאיו הם ישראל ואין ישראל אחר בעולם? המשימה מוטלת עליו אישית. המשימה מוטלת עלינו אישית ומרגע זה אף ידיעה שכלית, תבונית אינה מספיקה. כאשר דבר נוגע לי אישית, הדיון עובר מהמישור התבוני למישור החווייתי וגם אם אני יודע מבחינה שכלית שיש סוף לגלות, אין זה מספיק ואם אין זה מספיק, הקב״ה אינו צריך לומר לי שיש סוף לעשו הוא אדום. זו נקודה עדינה ביותר וצריך להבין אותה לעומק. הסברתי פן ממנה בשיעורים הקודמים כאשר דיברתי על הקושי הקיומי לתרגם את האמונה הכנה שלי למעשים הסוללים למעשה את הדרך המביאה אותי, אישית, ליעד. אתייחס כעת לפן השני והוא הפן של הקב״ה. מה הוא ית׳ יכול לעשות כל עוד לא עשה יעקב את כל מה שצריך כדי להוריד את עשו? תשובת המדרש לשאלה זו מעניינת ביותר. הוא מנחם אותו: ״אפילו הוא עולה ויושב אצלי משם אני מורידו״. אי אפשר להסביר שיש כאן הבטחה כי הכול תלוי למעשה במעשיו של יעקב עצמו. יעקב מתיירא אף יותר כאשר הוא רואה את עשו יושב אצלו ית׳ - לא פחות ולא יותר. תמיהתו מתחזקת ביותר: שמא, גם אם אני עושה את כל מה שביכולתי לעשות, לא אצליח? האם זה מעל כוחותיי? לכן צריך לנחם אותו - כל עוד נמשך התהליך ההיסטורי האמור להביא בסופו להורדת עשו, יעקב זקוק לנחמה. צריך לשים לב לכך שבמקרא תפקיד הנביא כפול. עליו להוכיח ולנחם. כולנו מכירים את המושג שבע דנחמתא - שבע ההפטרות הנאמרות בשבתות שבין תשעה באב לראש השנה. הן באות אחרי שלוש הפטרות של פורענות - תלתא דפורענותא. יש מקום לשאול מדוע צריך לנחם אותנו לא רק מיד אחרי הפורענות אלא גם במהלכה? התשובה פשוטה: טרם הגענו למצב הרצוי של בית המקדש העומד על תלו. אנחנו בעצם התהליך. לכן אנחנו זקוקים לנחמה. אנחנו יודעים שבסוף נגיע. זו ידיעה ודאית מבחינה שכלית וידיעה זו באה מהנבואה עצמה. אולם כל עוד איננו רואים את מימושה, אנחנו שרויים במתח. אנחנו נתונים לצער. אנחנו נתונים לייסורים וזה כואב. לכן הקב״ה חוזר ואומר: ״אפילו הוא עולה ויושב אצלי משם אני מורידו״.

השאלה האמתית היא האם יש באמירה זו נחמה אמתית? תשובתי היא שלא, כי מהנאמר במדרש עצמו משתמע שאדום מצליח בכל זאת להגיע עד אליו ית׳ ולשבת שם.[15] זה רק עלול להעצים את יראתו של יעקב, את פחדו. זה רק עלול להעצים את פחדו הקיומי של מי שנתון בתוך התהליך עצמו. האם לא היה די בידיעה שיש קושי להוריד את אדום? מדוע עלינו לדעת שאדום מצליח להגיע עד כיסא הכבוד ולשבת שם? לפני שאתייחס לשאלה הזו, ברצוני להסביר מדוע אני אולי נשמע לכם פסימי. אני מנסה לתאר לכם את המתח הקיומי של יעקב, למעשה שלנו אנו. חשוב להבין את המתח הזה משום שהוא חלק מחייו של כל יהודי במודע או שלא במודע. מצד אחד אני כיהודי יודע את מה שאני יודע בצורה ודאית. אני מדגיש את המילה ודאית בכוונה. אין בי כל ספק. איני מאמין שכך יהיה. אני יודע שכך יהיה. אולם מן הצד האחר אני חי, אני חווה דברים מסוימים, קשים, לעתים בלתי אפשריים. פעמים רבות המציאות סותרת את הידיעה שבי. ניקח כדוגמה - דוגמה קיצונית בכוונה, יהודי הקם בבוקר באושוויץ והאומר ״אשרינו ומה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו״. אולם אותו יהודי יוצא באותו בוקר מהצריף בלא שום תקווה הנראית לעין. הוא יודע שבסופו של דבר כל זה הולך להיגמר כי כך אמרו נביאי ישראל, הוא יודע שהגלות היא זמנית ושאנו נחזור לארץ ישראל. הוא יודע שיש עוד תקווה לאחריתנו.[16] אולם הוא אינו רואה את זה באופק. המתח הקיומי בו הוא שרוי בא לידי ביטוי בשאלה הנוקבת הבאה: אולי לא אזכה לגאולה זו באופן אישי? איך אותו יהודי תופס כעת את הבשורה הטובה של הקב״ה ׳מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם ה׳׳? תשובתי פשוטה: לא כהבטחה אלא כנחמה.[17] לא כהבטחה כי הדגשתי את ממד הוודאות בידיעה של אותו יהודי, בידיעה שצריכה להיות בכל אחד מאתנו. איננו עוסקים בספקולציות. איננו מעלים לדיון שאלה תיאורטית במהלך שיעור הדן בעיקרי הפילוסופיה הקיומית. אנחנו עוסקים בחיינו אנו ואנחנו מתמודדים עם אתגרי חיינו בעזרת מטען מסוים של ידיעות. ידיעות אלו באות לנו, לכל אחד ואחת מאתנו ממסורת עמנו ואיננו מתייחסים אליהן בספקנות. אנחנו מתייחסים אליהן כוודאיות. לכן כאשר בא הנביא ואומר ׳אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם יְהוָה׳, אנחנו יודעים שזה ודאי. אין זו הבטחה, ספק מתקיימת, ספק לא. זו תפיסה לא יהודית. אנחנו יודעים כבני ישראל שהבטחה של ריבונו של עולם אינה חוזרת אף פעם ריקם. יתרה מזו, כבר למדנו שכאשר הקב״ה מבטיח הבטחה, הוא מקיים אותה מיד: ׳לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת׳.[18] ״נתתי - כבר נתתי״.[19] אם כן, מדוע איני רואה זאת במציאות עכשיו? זו השאלה האמתית והיא נובעת מהחיים שלי עצמם. אני חווה שאלה זו בכל רגע עד שאני זוכה לראות את מימוש אותה הבטחה. ואולי לא אני אישית? זו תמצית הדרמה הקיומית והקב״ה מנחם אותי כפי שהוא ניחם את יעקב: ״אפילו הוא עולה ויושב אצלי משם אני מורידו״.

עלה אף אתה

אתם זוכרים שבמדרש שלמדנו בשיעור הקודם התשובה ליעקב הייתה שונה: ״עלה אף אתה״ להוריד אותו. יעקב מפחד לעלות. חרדה, אימה. מדוע? כי בכל הסוגיה הזו עולה שאלת הזכות. אי אפשר להוריד את עשו סתם. זה לא עניין של כוח פיזי אלא עניין של זכות וכל עוד אין ליעקב זכות מספקת, אם הוא עולה כדי להוריד את שרו של עשו, הוא עלול להיכשל. במילים אחרות, עולה כאן שאלת ההחשה, החשת ההיסטוריה,[20] בעיקר שאלת החשתה בשלב האחרון של ההיסטוריה, של האב האחרון מבין שלושת האבות. אם הוא נכשל, הכישלון הוא קטסטרופלי משום שאין אחריו כל אפשרות נוספת.[21]

אנחנו מכירים את הביטוי ׳בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה׳[22] ואת דברי הגמרא המסבירה במה מדובר:

אמר רבי אלכסנדרי: רבי יהושע בן לוי רמי: כתיב ׳בעתה׳ וכתיב ׳אחישנה׳, זכו ׳אחישנה׳, לא זכו ׳בעתה׳.

סנהדרין צח ע״א

שאלת ההחשה קשורה בטבור לשאלת הזכות ונראה מהסוגיות העוסקות בנושא, בעיקר במסכת סנהדרין, שחז״ל כבר הבינו שאנחנו נגיע למצב של בְּעִתָּהּ, מצב המתאפיין בהתמודדות עם מצבים לא פשוטים כלל ועיקר ועם מצב של אין ברירה. אז יעקב חייב לעלות, אם הוא רוצה ואם הוא לא רוצה. השאלה היא באיזה מחיר ובשאלה זו טמון הפחד הגדול של רבותינו באותה סוגיה: ״ייתי ולא אחמיניה״.[23]

המהר״ל ניתח את הדברים האלה לעומק בספרו ״נצח ישראל״[24] ואנחנו חיינו אותם. חווינו את הפחד הזה שגרם ליעקב לחכות כדי לעלות בסולם וגם את הפחד הנובע מחוק הזמנים, מהמצב של בְּעִתָּהּ. לא בכדי חז״ל הזהירו אותנו מראש מפני המצב של ׳בְּעִתָּהּ׳ משום שגאולה הבאה ׳בְּעִתָּהּ׳ עלולה לבוא דרך ייסורים קשים ואסונות.[25] אולם צריך לדעת שגם כאשר באה הגאולה ׳בְּעִתָּהּ׳, יש עדיין יכולת של ׳אֲחִישֶׁנָּה׳, כלומר להקדים אותה מעט,[26] ואכן כך קרה כאשר זכינו לשחרור ירושלים והר הבית במלחמת ששת הימים, במדרגה של ׳בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה׳. בתוך הקץ של ׳בְּעִתָּהּ׳ זכינו ל׳אֲחִישֶׁנָּה׳.

אסביר מעט במה מדובר: אנחנו יודעים שהיסטוריית העולם הזה היא ״שתא אלפי שני״,[27] ואז נכנסים לתקופה חדשה, לאלף השביעי שהוא מבחינת שבת. התקופה של ״ערב שבת״ מתחילה 272 שנים לפני תחילת האלף השביעי, כגימטריית המילה ערב.[28] כלומר, תקופה זו התחילה בשנת ה׳תשכ״ח - 5728 ואנחנו זכינו לשחרור ירושלים בכ״ח באייר ה׳תשכ״ז, מבחינת בְּעִתָּהּ - אֲחִישֶׁנָּה, כלומר מספר שבועות לפני ר״ה ה׳תשכ״ח. כל זה היה ידוע למקובלים והם היו הראשונים להיות מופתעים כאשר זה אכן קרה. לא הייתה כאן שום גזרה קדומה, בלתי ניתנת לשינוי מאת הבורא. הייתה כאן הבנה עמוקה מצד חכמינו של הנטיות הזהותיות של ישראל, במיוחד הנטייה לאיחור, הנטייה לחכות עד הקץ האחרון וכו׳ וגם של שלבי ההיסטוריה. הם הבינו מה עלול לקרות והם הזהירו אותנו שלא נגיע לכך, תוך תקווה שאכן נבין. אולם התברר מה שהתברר ואכן חיכינו עד הקץ האחרון. מה שנשאר מסתורי לגמרי הוא מי חוזר ומי לא חוזר.[29] זה הגורל של כל נשמה, של כל יחיד.

גילוי הקץ

יש פסוק הקשור ישירות לנושא זה והוא הפסוק הנאמר על־ידי יעקב אבינו בזמן שביקש לברך את בניו לפני מותו: ׳לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְהוָה׳.[30] בסוף חייו ביקש יעקב לגלות את הקץ לבניו אולם הנבואה הסתלקה ממנו והוא רק בירך אותם, כפי שמסבירה הגמרא:

ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש במטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו. אמרו לו בניו: שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד. אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד - כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

פסחים נו ע״א

השאלה הראשונה העולה מדברי הגמרא מתבקשת מאליה: איך יכול יעקב לגלות את הקץ לבניו אם הוא בעצמו לא זכה לגילוי זה בחלום הסולם? התשובה היא שהוא בינתיים הפך לישראל וכישראל הוא עלה לסולם כדי להוריד ממנו את עשו, את אדום. לכן הוא יכול לקבץ את כל בניו כדי לגלות להם את הקץ: ׳הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם׳.[31] וכאן צריך לדייק: ישראל אביכם, אולם בפסוק הקודם נאמר שמי שמדבר אתם הוא יעקב, לא ישראל: ׳וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים׳.[32] מכאן אנחנו למדים, בין היתר, ששינוי שמו של יעקב לישראל אינו בלתי הפיך.[33] הממד של יעקב עדיין קיים בו והוא מונע ממנו לגלות את הקץ. ״ונסתלקה ממנו שכינה״. יעקב רק מסוגל לברך את בניו, כלומר לומר במדויק לכל אחד מה תפקידו בהיסטוריה. אולם שאלתו המרכזית עדיין נשארת ללא מענה סופי: האם אתם, בניי, צאצאיי תרצו להיות ישראל? לשון הפסוק מדויקת: ׳הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב׳. הוא לא פונה אליהם כבני ישראל, להפך. הוא פונה אליהם כבני יעקב ומבקש מהם לשמוע לישראל אביהם - ישראל דווקא. בפסוק זה מקופלת כל ההיסטוריה שלנו, כל ההתלבטות הזהותית שלנו. הברכה שיעקב מעניק לבניו במעמד הזה צריכה להוביל כל אחד מהם להיות ישראל בסופו של דבר אבל אין זה מובטח ועליהם להוכיח זאת במציאות. עליהם לברר זאת במציאות. לכן יעקב חושש: ״שמא חס ושלום יש במטתי פסול״. החשש הזה מבטא את מורכבות מצבו וגם את מורכבות מצבנו אנו: אנחנו בני יעקב ועלינו להיות בני ישראל. האם זה מה שאנחנו רוצים באמת? ליתר דיוק: האם אנחנו כולנו רוצים להיות ישראל? שמא יש בנו פסול? להיות ישראל זה לתת אפשרות לשכינה להיות בינינו, בבחינת ׳וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים׳.[34] בתוך בני ישראל, לא בתוך בני יעקב. האם כולנו מוכנים לפעול כך שזה יקרה?

השאלה השנייה העולה מדברי חז״ל היא אם הקץ תלוי בזכות או לא וגם כאן צריך לדייק בלשונם של חז״ל: ״ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין״. הקץ בא גם ללא זכות. הקץ אינו תלוי בזכות. הוא בא. הישועה מגיעה בכל מקרה. זה מה שיעקב אומר ׳לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְהוָה׳ - זה תלוי ברצונך ואני כולי תקווה. אפשר גם לדייק: לִישׁוּעָתְךָ - אני מקווה לישועה שלך. לא שלי או של בניי, כי השכינה בגלות ו״דיו לאבל שיעמוד באבלו״.[35]

יש ביטוי בגמרא ״המתפלל צריך שיכוין את לבו לשמים״.[36] מה הפשט? רגילים לומר שהמתפלל צריך להיות מרוכז בתפילתו ולחשוב שהוא לפני ריבונו של עולם. אבל זה פשיטא! גם אם יש יהודים שמתפללים באופן מכני, זה פשוט. אולם צריך לדייק ולהבין שמי שמתפלל צריך שיתפלל על הקב״ה כי השכינה בגלות. איני מתפלל בשבילי אלא בשבילו כי שכינתו בגלות וזה גורם צער. זה גם מסביר מדוע חסידים ראשונים היו זקוקים לשעה אחת שלמה לפני התפילה כדי להגיע למצב הראוי.

האם הגאולה תלויה בתשובה?

שאלה: הרב ציטט את הגמרא האומרת ״דיו לאבל שיעמוד באבלו״. אולם בסוגיה יש מחלוקת. האם הרב יכול להסביר מדוע הגאולה אינה תלויה בתשובה?

תשובה: הגמרא אכן מביאה מחלוקת בין רב לשמואל:

אמר רב: כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים. ושמואל אמר: דיו לאבל שיעמוד באבלו.

סנהדרין צז ע״ב

והיא קושרת את דעותיהם עם הדעות של רבי אליעזר ורבי יהושע:

כתנאי ר׳ אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה נגאלין ואם לאו אין נגאלין. אמר ליה רבי יהושע: אם אין עושין תשובה אין נגאלין? אלא הקב״ה מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב.

רבי אליעזר המוזכר כאן הוא רבי אליעזר הגדול, רבי אליעזר בן הורקנוס, בר פלוגתא של רבי יהושע בכל מקום בש״ס ועמדתו נראית הגיונית: מדוע הקב״ה יגאל את ישראל אם ישראל אינו מתנהג כשורה, אם ישראל אינו עושה את רצונו של אבינו בשמים, את רצונו של מקום?

מה משמעות הביטוי ״רצונו של מקום״? רגילים לומר שמדובר בקיום המצוות אולם לאמתו של דבר זה עמוק יותר. רצונו של מקום זה ישראל אחד, זה גילוי האחדות בבחינת ״ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ״. יש פירוש עמוק מאוד בגמרא על הפסוק המתאר את תגובתו של יהודה אחרי שעבדיו של פרעה מצאו את הגביע שלו אצל בנימין: ׳וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲו‍ֹן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ׳.[37] נִּצְטַדָּק - נוטריקון: ״נכונים אנחנו, צדיקים אנחנו, טהורים אנחנו, דכים אנחנו, קדושים אנחנו״.[38] מה חסר? מאוחדים אנחנו. זה העוון. ׳וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ׳.[39] זו הצרה של ישראל אז וגם כיום. לא כתוב בפסוק: ואחד איננו אלא האחד, כלומר האחדות חסרה. רצונו של מקום זה האחדות הפנימית של ישראל. הצרות באות כאשר אין אחדות.

נחזור לבירור הסוגיה עצמה:

אמר ליה רבי יהושע: אם אין עושין תשובה אין נגאלין? אלא הקב״ה מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב.

איפה מסתיימת תשובתו של רבי יהושע? של מי הדברים ״אלא הקב״ה מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב״, של רבי יהושע או של רבי אליעזר? זו מחלוקת גרסאות אולם אפשר להכריע אותה על פי דברי הירושלמי:

רבי ליעזר אומר: אם אין ישראל עושין תשובה אין נגאלין לעולם שנאמר ׳בשובה ונחת תושעון׳. אמר לו רבי יהושע: וכי אם יעמדו ישראל ולא יעשו תשובה אינן נגאלין לעולם? אמר לו ר״א: הקב״ה מעמיד עליהן מלך קשה כהמן ומיד הן עושין תשובה והן נגאלין.

ירושלמי תענית, פרק א, הלכה א

לפי דברי הירושלמי, הקריאה הנכונה היא שהאמירה ״אלא הקב״ה מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן וכו׳״ היא תשובתו של רבי אליעזר עצמו לתהייתו של רבי יהושע. זה פשוט וברור. עולה מדברי רבי אליעזר שהקב״ה אינו מוכן שהצלחת תכניתו תהיה תלויה ברצון הטוב של ישראל אלא הוא כמנהיג ההיסטוריה, כמשגיח על הנעשה בעולמו, מביא בכל מקרה את הגאולה. השאלה היא באילו תנאים.

הסוגיה בבבלי אינה מסתיימת בכך. הגמרא מביאה ברייתא נוספת המתארת באופן מפורט יותר את העמדה של כל צד במחלוקת. איני רוצה כעת להיכנס לניתוח הטענות של כל צד אלא להבין את הנאמר בסוף ברייתא זו: ״ושתק רבי אליעזר״.[40] בירושלמי נאמר: ״איסתלק ר׳ ליעזר״. אם רבי אליעזר שתק סימן הוא שהוא לא ידע מה לענות לרבי יהושע ואם כך רבי יהושע הוא הצודק והגאולה אינה תלויה בתשובה. אולם יש מקום לשאול מדוע רבי אליעזר לא השיב לרבי יהושע את התשובה שהשיב לו בברייתא הראשונה: ״אלא הקב״ה מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב״. מדוע הוא מסתלק? האם הסיבה להסתלקותו היא שהוא לא רצה לבשר את הבשורה הרעה ש״הקב״ה מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן״ בזמן הקץ האחרון? שתיקתו אינה בהכרח הודאה בנכונות עמדתו של רבי יהושע אלא רצון או צורך להסתיר מהרבים את הידיעה המרה הזו.[41]

לכאורה, פוסק הרמב״ם במשנה תורה, בהלכות תשובה כדעת רב וכדעת רבי אליעזר:

כל הנביאים כולן ציוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה. וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר ׳והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבות אל לבבך ... ושבת עד ה׳ אלוהיך ... ושב ה׳ אלוהיך את שבותך וכו׳׳.

כיצד הלך הרמב״ם לכאורה בשיטתו של רבי אליעזר נגד הכלל של ״שתיקה כהודאה דמיא״?[42] האם ייתכן שהוא הבין שאכן רבי אליעזר לא חזר בו אלא פשוט לא רצה להמשיך לענות כדי שלא לגלות את הסוד הזה ש״הקב״ה מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן״? צריך גם לדייק בדברי הרמב״ם ולשים לב לפסוקים שהוא מביא כדי להוכיח את טענתו. פסוקים אלה לקוחים מחומש דברים, פרק ל, ולכאורה אין להם קשר ישיר לנאמר בסוגיה:

וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה.

וְשַׁבְתָּ עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.

וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה.

דברים ל, א-ג

פרשה זו ידועה כפרשת התשובה. נושא הפסוקים המצוטטים על־ידי הרמב״ם הוא השיבה לארץ ישראל בסוף הגלות.[43] אגב אורחה מלמד אותנו הרמב״ם דבר מהותי ביותר: השלב הראשון של התשובה הוא החזרה לארץ. זה קודם לכול. השלב השני בא בעקבות השלב הראשון:

וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם.

דברים ל ח

הנושא של השלב הזה הוא ללא ספק קיום המצוות וזו הפתעה משום שהיינו יכולים להבין מתוך קריאה שטחית של דברי הרמב״ם שקיום המצוות הוא התנאי לגאולה, לחזרה לארץ ואין זה כך. עמדת הרמב״ם הפוכה: קודם כול חוזרים לארץ וזה נקרא אצלו ״שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן״. הלשון של הרמב״ם תמיד מדויקת: ״בסוף גלותן״, כלומר אחרי חזרתם של בני ישראל לארץ ישראל. חזרתם לארץ היא התשובה. האם זה אומר שלא צריך לקיים מצוות עד אז? בוודאי שצריך אולם צריך לדעת שהמצוות בחו״ל הן בבחינת ״הציבי לך ציונים״,[44] ״כי עיקר כל המצות ליושבים בארץ ה׳״.[45] קיום המצוות שומר על עם ישראל במהלך גלותו כי מי שמפסיק לשמור אותן עוזב את העם בתוך שניים או שלושה דורות. אולם אין זה מספיק כדי להיגאל. הגאולה דורשת רצון לקיים את רצון ה׳ ורצונו הוא לשים קץ לגלות השכינה עצמה. הקב״ה רוצה לשוב: ׳וְשָׁב ה׳ אֱלֹקיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ׳. לא כתוב בפסוק הזה השיב אלא שב, ללמדנו שהוא שב בעצמו משום שהשכינה בגלות וכאשר הוא מחליט שהגיעה העת לחזור מהגלות, אין די בקיום המצוות. יש צורך אז בהבנת רצונו ובהבנת הדרך של מימוש רצונו,[46] כי הוא המחזיר, כדברי הנביא יחזקאל:

וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם.

יחזקאל לו כד

האם בפסוקי הפרק הזה מזכיר הנביא את קיום המצוות כתנאי לגאולה? הוא קובע קביעה מהותית ביותר והיא שעצם ההימצאות של ישראל על אדמת גויים היא חילול ה׳:

וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם יְהוָה אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ.

יחזקאל לו כו

׳וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ׳ - לא כתוב מארצם אלא מארצו, כלומר מארץ ה׳. ארץ ישראל היא ארץ ה׳ וצריך להבין זאת כדי לצאת מהגלות.

כל אדם צריך לשאול את עצמו שאלה פשוטה: מהו רצון ה׳? שאלה זו קודמת לכל שאלה לגבי קיום המצוות. התורה היא קודם כול גילוי רצונו. רצונו הוא שעמו יהיה בארצו כי הוא ית׳ החליט ש״דיו לאבל שיעמוד באבלו״. הימצאות של בני ישראל בחוץ לארץ כאשר ריבונו של עולם החליט לשים קץ לאבלו היא בגדר של חילול ה׳ נוראי. היא נוגדת לחלוטין את רצונו וצריך להסביר זאת לאותם יהודים הנשארים בחו״ל שוב ושוב עד שיבינו. רבי אליעזר הכיר כנראה היטב את היהודים שלו והוא הבין שתהליך קיבוץ הגלויות לא יהיה פשוט ושהגאולה תבוא תוך כדי מכות קשות. לכן שתק. הוא פחד מהמצב הזה, כפי שחששו ממנו גם גדולי ישראל אחרים, כעולא, כרבה, כרבי יוחנן.[47] כל זה קשור לפחד של יעקב כאשר הוא רואה ששרו של עשו אינו יורד.[48]

הר סיני

המדרש עורך הקבלה מדויקת בין המעמד של יעקב בפסוק ׳וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה׳ ובין המעמד של צאצאיו, בני ישראל בהר סיני. הדבר בא לידי ביטוי, בין היתר, בגימטריות השוות של המילים סלם וסיני:

׳ויחלם והנה סלם׳ - רבנן פתרין ליה בסיני: ׳ויחלום והנה סולם׳ זה סיני. ׳מוצב ארצה׳ ׳ויתיצבו בתחתית ההר׳ (שמות יט). ׳וראשו מגיע השמימה׳ ׳וההר בוער באש עד לב השמים׳ (דברים ד).

דבר אחר: ׳והנה סולם׳ זה סיני. אותיות דדין הוא אותיות דדין. ׳והנה מלאכי אלהים׳ על שם ׳רכב אלהים רבותים אלפי שנאן׳ (תהלים סח), ולמדנו לנביאים שנקראו מלאכים, דכתיב ׳ויאמר חגי מלאך ה׳ במלאכות ה׳ לעם׳ (חגי א). ׳והנה מלאכי אלהים׳ זה משה ואהרן. ׳עולים׳ ׳ומשה עלה אל האלהים׳ (שמות יט). ׳ויורדים׳ זה משה: ׳וירד משה׳. ׳והנה ה׳ נצב עליו׳ ׳וירד ה׳ על הר סיני אל ראש ההר׳.

בראשית רבה, פרשה סח יב

הסולם הוא סולם של התגלות. אין זה מקרי אם הגימטריות של המילים סלם וסיני שוות. זה עניין מהותי. כאשר האדם מתייצב, הסולם מופיע. ההתגלות היא תשובת ה׳ למוכנות של האדם להתייצב. לאיזו תכלית? לעשות את רצונו של מקום, כלומר לגלות את האחדות במציאות, כפי שהסברתי זאת לעיל. הקב״ה רוצה שנתייצב. הוא רוצה את מוכנותנו להתייצב. הוא אינו מתגלה למי שלא מתייצב. הוא מתגלה למי שמוכן ללכת ׳אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה׳.[49] זו ההתייצבות האמתית והוא רוצה שנעשה את רצונו: ׳וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר׳ - בלב אחד.[50] אז מתגלה הסולם. אז מתגלה רצונו של קב״ה.

בעל הטורים מרחיב את ההסבר של המדרש בפירושו לפסוק ׳ויחלם והנה סלם׳ וכך אומר:

״סולם בגמ׳ זה כסא הכבוד, בגמ׳ קול שקול תפלת הצדיקים הוא סולם למלאכים לעלות בו וכן עלה המלאך בלהב הקרבן והתפלה היא העבודה לכך כל מי שמכוין בתפלתו הסולם שלם בשליבותיו ויכולים לעלות בו, בגמ׳ ממון ובגמ׳ עוני כי זה ישפיל וזה ירים״.

הסולם מחבר אותנו גם עם כיסא הכבוד. ההתייצבות שלנו מאפשרת לנו להגיע עד כיסא הכבוד. היא מאפשרת לנו להוריד משם את אדום. התייצבות זו באה לידי ביטוי דרך קולנו, דרך ממוננו ודרך תשובתנו, כלשון הפייטן בפיוט ״ונתנה תוקף״ הנאמר בנוסחים מסוימים בימים הנוראים: ״ותפילה ותשובה והצדקה מעבירים את רוע הגזרה״.[51] זה מקביל לנאמר בפסוק ׳בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ׳.[52] האדם פועל דרך קולו, כלומר דרך דיבורו. הוא פועל דרך ממונו והוא פועל גם דרך תשובתו במובן שהסברתי לעיל ובמובן הנוסף הבא: עליו מוטלת המשימה למחוק את הפער בין מחשבת הבריאה עבור האדם ובין המציאות ההיסטורית העכשווית. רגילים לייחס את מושג התשובה לשיבה מהחטא אולם יש מושג עליון יותר של התשובה שאינו קשור לשום חטא אלא לסגירת הפער הקיים מראשית הבריאה בין העולם הזה לעולם הבא. כל עוד העולם, כלומר הבריאה של הבורא היא רק ״העולם הזה״[53] עלינו לחזור בתשובה: עלינו, בכל דור ודור, לעשות את כל אשר ניתן בידינו כדי להביא את מחשבת הבורא אשר ברא את העולם לידי מימוש, להפוך את העולם הזה לעולם הבא. לשם כך על האדם להתייצב ובכך הוא מגלה את הסולם המחבר בין הארץ לשמים, אותו סולם המאפשר את התגלות הבורא, את גילוי רצונו עבור ברייתו. מעמדו דומה אז למעמד יעקב אבינו. גילוי אותו סולם הקנה משמעות לגלותו של יעקב בחרן והוא מקנה משמעות לפעילות שלנו, פעילות הצריכה לסובב סביב שלושת העמודים עליהם עומד העולם: על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים.[54]

החידוש של המדרש הוא שמקור עמודים אלו הוא בית המקדש, הוא מקום הסולם. סולם זה אינו חלום. הוא מציאות. זה מה שגילה לנו יעקב אבינו: ׳וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה׳. היכן? בבית המקדש, בהר הבית, בציון. מדוע? כי בית המקדש מקנה לבריאה כולה קוהרנטיות, משמעות, כדברי רבי אלעזר הקפר:

רבי אלעזר הקפר אומר: מנין אתה אומר שהראה הקב״ה ליעקב אבינו בית המקדש בנוי וקרבנות קרבים וכהנים משרתים ושכינה שורה? שנאמר ׳ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה וכו׳׳.

ספרי במדבר קיט

יעקב אבינו ראה עולם מתוקן, כלומר עולם קוהרנטי, בעל משמעות ותכלית. עולם קוהרנטי הוא עולם שבו השכינה יכולה להימצא, עולם שבו הנוכחות האלוקית אינה מסכנת את נזר הבריאה, קרי האדם, עולם שבו יכול להתקיים מפגש בין הבורא ובין האדם.

יעקב לא חווה התגלות זו כאיש פרטי. הוא חווה אותה כיעקב אבינו, ולכן הוא חלם את עצם עתידו, לקראתו הוא יוצא בדרך לחרן, גם דרך צאצאיו, כלומר אנחנו החוזרים היום מגלותו. לכן ההקבלה שעושים חכמי המדרש בינו ובין כלל ישראל מדויקת. היא מדויקת משום שאנחנו מתמודדים עם אותה שאלה ממש: מי אנחנו רוצים להיות, יעקב או ישראל?[55]

ממשיך המדרש ומבאר:

אין חלום שאין לו פתרון, ׳ויחלום והנה סולם מוצב ארצה׳ זה בית המקדש, ׳וראשו מגיע השמימה׳ אלו קרבנות קרבים שריחם עולה לשמים, ׳והנה מלאכי אלהים׳ אלו כהנים המשרתים שעולים ויורדים בכבש, ׳והנה ה׳ נצב עליו׳, ׳ראיתי את ה׳ נצב על המזבח׳.

השוני בין חלומו של יעקב אבינו ובין שאר החלומות שבמקרא הוא שהתורה אינה מסבירה אותו. חלומו של יעקב שונה בצורה מהותית משום שהוא חלם את עצם מציאותו. הוא במקום של המקדש, צאצאיו יהיו באותו מקום. השאלה היא מה אז הוא עושה? מה אז אנחנו עושים? האם הוא יבנה אותו, כלומר האם הוא יחבר בין הארץ לשמים? האם צאצאיו יבנו אותו ויעבדו בו? הסולם הוא לא חלק מהחלום אלא התוצאה של פעילותו. בית המקדש אינו חלום אלא תוצאת פעילותם של צאצאי יעקב אבינו.

שאלה: מדוע אין זכר לשרו של ישמעאל במדרש?

תשובה: אין לישמעאל שר משלו. שרו של עשו הוא גם שרו של ישמעאל וזה בא לידי ביטוי בברית הנכרתת בין עשו לישמעאל.

ישמעאל אינו נמנה בתור מלכות בפני עצמה, כחלק מארבע המלכויות. לפי המהר״ל הוא שייך למלכות פרס, והיינו צריכים לחכות עד עצם ימים אלו כדי שזה יתגלה. האסלאם הוא פרס.[56] פלא! מהיכן ידע המהר״ל זאת? אני זוכר שכשלמדתי עם מו״ר ר׳ יעקב גורדין ז״ל את ההגדה של פסח, הגענו לקטע ״שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך״ והסברתי שהכוונה לעשו. הוא אמר לי: ״אתה לא יודע ללמוד. הכוונה לישמעאל״. הייתי המום. אחרי השואה? אז הוא הסביר לי את עניין הברית בין עשו לישמעאל ואמר שבזמן החזרה לארץ יהיה ישמעאל האויב המר ביותר שלנו. לא עשו אלא ישמעאל והוסיף, על פי דברי המהר״ל, שישמעאל זה פרס. הייתי עוד יותר המום. אבל הנה ארבעים שנה מאוחר יותר זה מתחיל להתגלות.

אני מספר את כל זה לא כדי שתחשבו שהוא היה ״נביא״ או בעל רוח הקודש. זו שטות גמורה. הוא פשוט למד את דברי חז״ל במדרש בצורה רצינית ומתוכם הבין איך מסתכלים על תהליך היסטורי כלשהו, איך צריך לתרגם את דברי המקובלים האומרים ששרו של עשו הוא גם שרו של ישמעאל. הם דיברו בשפה מטפיזית והוא תרגם את דבריהם בשפה היסטוריוסופית. הוא לא המציא את השיטה הזו. יסודותיה בדברי המהר״ל ובפירוש השל״ה הקדוש. לכן צריך ללמוד את דבריהם לעומק. לכן צריך ללמוד את המדרש כמדרש. לכן צריך ללמוד את המקרא כמקרא. דרך לימוד המדרש אנחנו לומדים מי אנחנו. ליתר דיוק מי אנחנו אמורים להיות. זה נדרש כיום יותר מתמיד.

ראה גם ״נצח ישראל״ פרק כא. המהר״ל מסביר שנמנו בין ארבע המלכויות רק המלכויות שקיבלו את מלכותן מישראל. בבל קיבלה את מלכותה מפני שהשתלטה על ממלכת ישראל. פרס כבשה את בבל וקיבלה ממנה את המלכות, אחר כך יוון כבשה את פרס ובסוף רומי כבשה את יוון, והמשיח שואב את כוחו ממלכות רומי. ישמעאל נמצא מחוץ למהלך הזה. ישמעאל הוא מלכות גדולה מאוד, אך הכוח של מלכות זו בא מתפילתו של אברהם אבינו ולא מעם ישראל.